TheWholeTorah.aiBeta

נזיר פרק ח' משנה א': הספק של שני נזירים

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

נזיר פרק ח', משנה א'. לפנינו משנה ארוכה ומורכבת במיוחד, העוסקת בספק נזירות - ספק מיהו הנזיר שנטמא, וכיצד יוצאים שני הנזירים ידי חובתם למעשה.

המקרה שבמשנה:

"שני נזירים שאמר להן אחד: ראיתי אחד מכם שנטמא, ואין יודע איזה מכם" - שני אנשים קיבלו עליהם נדר נזירות, ובא אדם ואמר להם שראה שאחד מהם נטמא, אלא שאין הוא יודע מי מן השניים.

הגמרא מבארת את פרטי המקרה:

  • מקום הראייה: הנזירים עמדו ברשות היחיד, והעד לא היה עמהם אלא הביט ממרחק. שאם היו שלושה יחד, נחשב הדבר רשות הרבים, וספק טומאה ברשות הרבים - טהור, והיינו אומרים ששניהם טהורים. אך כאן מדובר בספק טומאה ברשות היחיד, ולפיכך יש להחמיר בשניהם.

  • "ואין יודע איזה מכם": הנזירים עצמם שותקים ואינם מביעים דעה, או שאף הם עצמם אינם יודעים. במקרה זה אנו מאמינים לעד שראה שאחד מהם נטמא, אלא שאין ידוע מי הוא.

פתרון הספק כששני הנזירים קיימים:

"מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה" - תחילה משלימים שניהם את ימי נזירותם, שכן הטהור שבהם אינו יכול לגלח את ראשו עד שישלים את נזירותו. לאחר ההשלמה מגלחים, אחד מהם כנזיר טמא והשני כנזיר טהור.

ואלו הקרבנות שהם מביאים:

  • קרבן טומאה: שתי ציפורים - אחת חטאת ואחת עולה - וכבש לאשם.

  • קרבן טהרה: כבשה לחטאת, כבש זכר לעולה, ואיל לשלמים.

ומתנים זה עם זה: "אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך".

"וסופרין שלושים יום" - לאחר מכן סופרים שלושים יום נוספים. אנו עוסקים בנזירות של שלושים יום, שהיא הנזירות הסטנדרטית, ובה המקרה פשוט יותר. הצורך במנייה זו נובע מכך שאחד מהם היה נזיר טמא, ונזיר טמא לאחר שהביא את קרבן טומאתו חייב לספור שלושים יום לנזירות טהרתו.

"ומביאין קרבן טהרה" - ובשלב זה מביאים קרבן טהרה בלבד, ואומרים: "אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזהו קרבן טהרתי", כלומר הקרבן שאנו מביאים עתה לאחר הגילוח השני הוא קרבן טהרתי; "ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, וזהו קרבן טהרתך".

מקרה שבו מת אחד הנזירים:

עד כאן הפתרון פשוט ומסודר. הקושי מתעורר במקרה של "מי שמת" - אם מת אחד הנזירים בטרם הספיקו להביא את מערכת הקרבנות הראשונה. הנזיר שנותר בחיים הוא ספק טמא, ואין הוא יכול להתנות על הקרבנות ולומר שהוא טמא או טהור, שהרי אין בידו לעשות את שניהם.

"אמר רבי יהושע: יבקש אחד מן השוק שיידור כנגדו בנזיר" - יבקש אדם מן השוק שידור נזירות כנגדו, ויאמר לו: "אם טמא הייתי - הרי אתה נזיר מיד, ואם טהור הייתי - הרי אתה נזיר אחר שלושים יום".

"וסופרין שלושים יום ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה" - ואומר הנזיר שהוא בגדר ספק לאדם שהכניס עמו לנזירות: "אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך", שהרי אמרתי שאם אני טמא נזירותך מתחילה מיד, וכעת השלמת את נזירותך ועליך להביא קרבן טהרה. "ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי", שהרי אמרתי שנזירותך אינה מתחילה אלא עתה, והקרבן שאנו מביאים עתה שלי הוא, "וקרבן טומאה בספק".

וכיצד ניתן להביא קרבן טומאה מספק?

  • חטאת העוף: אפשר להביאה על הספק, מפני שאינה נאכלת.

  • עולת העוף: אפשר להביאה על תנאי - אם הוא מחויב, תעלה לחובת נזירותו, ואם לא, תהיה נדבה.

  • אשם: אין מביאין אשם על הספק.

ונזיר טמא, כיוון שהביא את החטאת, רשאי להתחיל בנזירות טהרתו, שאין העולה והאשם מעכבים אותו מלהתחיל בה.

"וסופרין שלושים יום ומביאין קרבן טהרה" - ואומר: "אם אני הוא הטמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך", שהרי אמרתי שאם אני טמא תהיה נזיר מיד, וקרבן הטהרה שהובא לפני שלושים יום היה שלך, "וזהו קרבן טהרתי" - שהבאתי קרבן טומאה, ספרתי שלושים יום של נזירות טהרה, וכעת בא קרבן טהרתי. "ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי", קרבן הטהרה הראשון היה שלי, וקרבן הטומאה שהובא אז היה בספק, "וזהו קרבן טהרתך" - שהרי אמרתי שאם אני טהור, תתחיל נזירותך לאחר שלושים יום.

שיטת בן זומא:

"אמר לו בן זומא: ומי שומע לו שיידור כנגדו בנזיר?" - מי יסכים לעשות לו טובה גדולה כזו ולקבל על עצמו נזירות? זו ציפייה מרובה מדי, ולא ימצא אדם שיסכים לכך.

"אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה" - לפיכך יטפל הנזיר שנותר בספקו בעצמו, ובמקום מערכת קרבנות שלמה יביא קרבן אחד שייתן מענה לכל אחד מן הספקות. תחילה מביא חטאת העוף ועולת בהמה, ואומר: "אם טמא הייתי - החטאת מחובתי והעולה נדבה", שהחטאת היא מקרבנות הטומאה שאני מחויב בהם, והעולה אינה לנזירות אלא נדבה. "ואם טהור הייתי - העולה מחובתי והחטאת בספק", שהעולה באה על השלמת נזירותי (והוא עושה זאת לאחר שלושים יום), והחטאת נשארת בספק - ואמנם חטאת העוף באה על הספק, ואינה נאכלת.

"וסופר שלושים יום ומביא קרבן טהרה" - סופר שלושים יום נוספים, ואז יכול להביא את קרבן הטהרה השלם, כל קרבנות הטהרה, ואומר: "אם טמא הייתי - העולה הראשונה נדבה וזו חובה", שהעולה הראשונה הובאה בשעה שהייתי טמא והחטאת היא שעלתה לחובתי, ועתה שסיימתי את נזירותי אני חייב עולה. "ואם טהור הייתי - העולה הראשונה חובה וזו נדבה", שהעולה שהבאתי לפני שלושים יום היא שעלתה לחובתי, וזו שעתה תהיה נדבה, והחטאת הראשונה הייתה אף היא בספק, ואת שאר הקרבנות אני מביא כעת.

השיב לו רבי יהושע: לפי דרך זו נמצא שהוא מביא את קרבנותיו בשני חלקים - העולה הובאה לפני שלושים יום ושאר הקרבנות מובאים עתה, שלושים יום לאחר מכן; ואילו לדרכו של רבי יהושע, שיש אדם נוסף הדר עמו, ניתן להביא את כל הקרבנות יחד.

אולם הגמרא מעירה שאין כל בעיה בהבאת הקרבנות בנפרד כך, ורבי יהושע לא אמר את דבריו אלא כדי לחדד את התלמידים ולעוררם לחשוב. והמשנה מסיימת שהודו לו לבן זומא: אין מניעה לחלק את הקרבנות, ואין צורך לשכנע צד שלישי שיצטרף לנזירות.

לסיכום: במשנה זו למדנו את דין שני נזירים שהעיד עליהם אדם שאחד מהם נטמא ואין ידוע מי - ספק טומאה ברשות היחיד, שיש להחמיר בו בשניהם. הפתרון: משלימים את הנזירות, מגלחים, מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה בהתנאה ביניהם, סופרים שלושים יום ומביאים קרבן טהרה בהתנאה נוספת. במקרה שמת אחד מהם, סבר רבי יהושע שיבקש אדם מן השוק שידור כנגדו בנזירות ויתנה עמו; ובן זומא השיב שלא יימצא מי שיסכים, ולפיכך יביא בעצמו חטאת העוף ועולת בהמה בתנאי, יספור שלושים יום ויביא את קרבן הטהרה - וכך הלכה כבן זומא.