נזיר פרק ב', משנה א'. המשנה פותחת במקרה מעניין: אדם אומר "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה". הוא מבקש לקבל על עצמו נזירות, אך במקום להזכיר יין - שהוא הדבר שהנזיר נאסר בו - הוא תולה את נזירותו בתאנים: 'גרוגרות' הן תאנים מיובשות, ו'דבילה' היא תאנים לחות הדחוסות יחד לעיגול. בפועל הוא יוצר 'נזירות מתאנים', שאיננה קיימת כלל. השאלה היא כיצד יש לפרש אמירה זו.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
המשנה מביאה שתי דעות: "בית שמאי אומרים נזיר, ובית הלל אומרים אינו נזיר". יסוד המחלוקת הוא כך:
שיטת בית שמאי: "אין אדם מוציא דבריו לבטלה" - אין אדם אומר דבר בחינם. לפיכך, ברגע שאמר "הריני נזיר", חלה עליו הנזירות ונעשה נזיר רגיל לכל דבר, האסור ביין ובשאר איסורי נזירות. תוספת המילים "מן הגרוגרות ומן הדבילה" אינה אלא ניסיון לחזור בו ממה שכבר אמר, ומכיוון שהאמירה הראשונה הייתה תקפה - "חזר והקדיש", ואין חזרה. דבר שיש בו קדושה, ונזירות בכללו (שנאמר בנזיר "קדוש יהיה"), משנאמר אין מקום לחזור ממנו. נמצא שכבר קודם שהגיע למילים "מן הגרוגרות ומן הדבילה" הוא נזיר, ואמירת התאנים אינה מועילה.
שיטת בית הלל: "בגמר דבריו אדם נתפס" - האדם נקבע על פי סוף דבריו. אמירה זו נחשבת כ"נדר ופתח עמו", כלומר נדר שהפתח לביטולו כלול בו עצמו: האדם מפרש בדבריו למה התכוון - לנזירות מגרוגרות ומדבילה, שאינה קיימת - ולפיכך אין הנזירות חלה כלל.
העיקרון היסודי שבמחלוקת:
ראוי לעמוד על היסוד שנחלקו בו: כאשר אדם מדבר, האם תופסים את החלק הראשון של דבריו כדבר העומד בפני עצמו, או שממתינים לשמוע את המשפט כולו ואז שופטים את משמעותו הכוללת. זהו עיקרון החוזר במקומות רבים בהלכה.
דברי רבי יהודה:
רבי יהודה מציג זווית חדשה בהבנת דעת בית שמאי: "אף כשאמרו בית שמאי, לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן". כלומר, דעת בית שמאי שהדבר חל נאמרה רק במקרה שהנודר אומר שכוונתו הייתה לאסור עליו את הגרוגרות והדבילה כקרבן, בדרך של נדר, ולא לקבל על עצמו נזירות; לשון הנזירות לא הייתה אלא דרך דיבור. בזה אומרים בית שמאי שהדבר חל, שהרי יכול אדם לאסור על עצמו בנדר את התאנים הללו, ואילו בית הלל אומרים שאף בזה אין הנדר חל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין האומר "הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה" - נזירות שאיננה קיימת. בית שמאי מחייבים נזירות מלאה, משום ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה" ובדבר שבקדושה אין חזרה; בית הלל פוטרים, משום ש"בגמר דבריו אדם נתפס", והרי זה כנדר שהפתח לביטולו נאמר עמו. רבי יהודה מצמצם את דעת בית שמאי לאומר "הרי הן עלי קרבן". ובעומק המחלוקת - השאלה הכללית אם דברי האדם נמדדים בפתיחתם או בסיומם.