בשעה טובה ומוצלחת הגענו למשנה האחרונה במסכת מנחות - פרק י"ג משנה י"א. המשנה חותמת את המסכת בנקודה מעוררת השראה.
לשון המשנה:
"נאמר בעולת הבהמה: אשה ריח ניחוח לה'" - בקורבן בהמה, שהוא קורבן יקר מאוד, נאמר (ויקרא א, ט) שהאש היא ריח נעים לפני ה'.
"ובעולת העוף: אשה ריח ניחוח לה'" - כאשר מדובר בעוף ולא בבהמה, קורבן שערכו פחות, נאמרו אותן מילים ממש (ויקרא א, יז).
"ובמנחה: אשה ריח ניחוח לה'" - אף במנחה, הזולה שבקורבנות, חוזרות אותן מילים בדיוק (ויקרא ב, ב).
שילוש זה בא "ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט" - אין נפקא מינה בין העושה הרבה לעושה מעט מבחינת הערך הכמותי, בין עשיר המביא קורבן יקר ובין עני המביא קורבן זול. העיקר הוא "ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים".
הקובע הוא כוונתו של האדם ומאמצו להתחבר לבורא. הקב"ה אינו זקוק לבהמות, לעופות או למנחות; כל אלו אינם אלא כלים ודרך שבהם נותן האדם מעצמו ומתקרב אל ה' - וזו מהותו של הקורבן. לפיכך אין עלותו הממשית של הקורבן קובעת, אלא המחשבה: "רחמנא ליבא בעי".
מן הקורבנות אל עבודת התפילה ולימוד התורה:
אף שהלכה זו נאמרה בקורבנות, ואין קורבנות בזמן הזה, כותב המשנה ברורה כבר בסימן א' באורח חיים - הסימן הראשון ממש בשולחן ערוך (ס"ק י"ב) - שאותו עיקרון תקף גם באמירת תחנונים ובקשות, כגון תיקון חצות, סליחות ואף פסוקי דזמרה: על האדם לעשות כמיטב יכולתו, והכמות אינה העיקר אלא האיכות. מי שאינו מצליח לעמוד בקצב הציבור, בין משום שממהרים יתר על המידה ובין מסיבה אחרת, עומד עם הציבור ועושה את שביכולתו - והעיקר הוא המאמץ שהוא משקיע ומידת נוכחותו במילים שהוא אומר.
וכך הדבר אף בתלמוד תורה: יש שנתברכו בזמן פנוי רב יותר, יש שנתברכו בכשרון גדול יותר, ויש שהקב"ה חננם במשאבים שאין בידי אחרים. מידת המחויבות בתלמוד תורה נמדדת במאמץ שכל אחד דוחף ומתאמץ לפי כוחו. המיטב שביכולתו של אדם - הוא הוא הנדרש ממנו, לא יותר ולא פחות.
לסיכום: המשנה החותמת את המסכת מלמדת, מתוך שילוש הביטוי "אשה ריח ניחוח לה'" בעולת הבהמה, בעולת העוף ובמנחה, שאין ההפרש שבין המרבה לממעיט קובע, אלא כוונת הלב לשמים. יסוד זה נוהג אף בעבודת התפילה, בתחנונים ובלימוד התורה: המחשבה והמאמץ הם הקובעים.
ובכך אנו מסיימים בסיעתא דשמיא את מסכת מנחות. המסכת הבאה - מסכת חולין.