מגילה, פרק ד', משנה א'. משנה זו ממשיכה לעסוק בדיני קריאת המגילה, ומשם עוברת אל דיני הקריאה בתורה.
אופן קריאת המגילה:
"הקורא את המגילה עומד ויושב" - הרשות נתונה לקורא את מגילת אסתר לעמוד או לשבת, ואין הוא חייב לעמוד.
"קרא אחד, קראו שניים - יצאו" - בין שאדם אחד קורא את המגילה ובין ששניים קוראים אותה בעת ובעונה אחת, יצאו השומעים ידי חובתם.
לכאורה יש בכך חידוש, שהרי כלל בידינו ששני קולות אינם נשמעים כאחד. אלא שקריאת המגילה חביבה עד מאוד על השומעים, ומתוך חביבותה מסוגלים הם לרכז את דעתם ולהקשיב לקורא אחד, אף בשעה שחברו קורא עמו.
"מקום שנהגו לברך":
"מקום שנהגו לברך - יברך, ושלא לברך - לא יברך" - הדבר תלוי במנהג המקום. באיזו ברכה עוסקת המשנה? הגמרא מבארת שמדובר בברכה שלאחר המגילה, "הרב את ריבנו", שכן את הברכה שלפניה מברכים הכול. ככל מצווה, שיש לברך עליה קודם עשייתה, ובקריאת המגילה מברכים שלוש ברכות לפניה: "על מקרא מגילה", "שעשה ניסים" ו"שהחיינו". השאלה היחידה היא בברכה שלאחריה, והיא נאמרת כאשר הקריאה במניין.
קריאת התורה בשני, בחמישי ובשבת במנחה:
"בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלושה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן" - שלושה עולים לתורה בימים אלו, לא פחות משלושה ואף לא יותר מהם. וטעם הדבר:
בשני ובחמישי: ימי מלאכה הם, ואין להכביד על הציבור בקריאת תורה ארוכה.
בשבת במנחה: שעה סמוכה לחשכה היא, ואף היא שעה שאין ראוי לקיים בה קריאה ארוכה. רש"י מבאר שהציבור עסק בלימוד כל היום כולו, ולפיכך אין רצונו בקריאת תורה ארוכה בשעה זו.
מוסיפה המשנה: "אין מפטירין בנביא" - מאותו הטעם לא תיקנו הפטרה בשני ובחמישי ובשבת במנחה, כדי שלא להוסיף על טורח הציבור.
"פותח וחותם בתורה":
העולה הראשון, הפותח את הקריאה בתורה, מברך את הברכה שלפניה, והעולה האחרון, החותם את הקריאה, מברך את הברכה שלאחריה. כך היה הדין בימי המשנה: רק הראשון בירך לפניה ורק האחרון בירך לאחריה.
בימי הגמרא תיקנו את המנהג הנוהג בידינו, שכל עולה ועולה מברך ברכה לפניה וברכה לאחריה. טעם התקנה הוא גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין: מי שנכנס לבית הכנסת באיחור לא ישמע את הברכה שלפני הקריאה, ומי שיוצא מוקדם לא ישמע את הברכה שלאחריה, ועלולים הם לסבור שאין ברכה לפני התורה או לאחריה. כדי שיראו הכול שיש ברכה לפניה ולאחריה, תיקנו שכל אחד ואחד יברך ברכה לפני קריאתו וברכה לאחריה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קריאת המגילה כשרה בעמידה ובישיבה, בקורא אחד ואף בשניים הקוראים כאחד - מפני חביבותה של הקריאה; כי הברכה שלאחר המגילה תלויה במנהג המקום, ואילו שלוש הברכות שלפניה נאמרות בכל מקום; וכי בשני, בחמישי ובשבת במנחה קורין שלושה בלבד ואין מפטירין בנביא, מפני טורח הציבור. עוד למדנו כי בימי המשנה בירך הפותח לפניה והחותם לאחריה, ואילו בימי הגמרא תיקנו שכל עולה יברך לפניה ולאחריה, גזירה משום הנכנסין והיוצאין.