מגילה, פרק ג', משנה ו'. המשנה ממשיכה למנות את הקריאות מן התורה בימים המיוחדים שבלוח השנה, ומפרטת מה קוראים בכל מועד ומועד.
קריאות החגים והימים המיוחדים:
בחנוכה - "בנשיאים": בימי החנוכה קוראים בפרשת קרבנות הנשיאים שהביאו בחנוכת המשכן, שבפרשת נשא.
בפורים - "ויבוא עמלק": הפרשה שבסוף פרשת בשלח, המספרת את מלחמת עמלק.
בראש חודש: כאן הקריאה רחבה מעט יותר - קוראים את פרשת התמיד, ועמה את פרשת יומא של שבת, ולאחריהן את פרשת ראש חודש.
במעמדות: כאשר חילקו את כלל ישראל לקבוצות שילוו את הקרבנות בירושלים, היו קוראים במעשה שבעת ימי הבריאה.
בתעניות: היו קוראים את התוכחה - הקללות שבספר ויקרא, מפרשת אחרי מות. ראוי לציין כי אנו איננו נוהגים כך כיום, אלא קוראים בפרשת העגל.
דין קריאת התוכחה ברציפות:
בכל פעם שקוראים את התוכחה, אין מפסיקים באמצעה כדי להוסיף עלייה נוספת, אלא אדם אחד קורא את כולה. הטעם לכך: שיוכל לפתוח ולחתום בנימה חיובית - בפסוקים שלפני התוכחה ובפסוקים שלאחריה - ולא ייאלץ להתחיל את עלייתו או לסיימה בעניין שלילי, כפי שהיה קורה אילו היו מפסיקים באמצע.
הקריאה בשני ובחמישי ובמנחת שבת:
בשני ובחמישי, וכן בשבת במנחה, קוראים מסדר הפרשה של אותו שבוע - מן הקריאה של שבת עצמה, אלא שקוראים רק את חלקה הראשון. ואין קריאה זו נגרעת מחשבון קריאת השבת: אין לומר שמכיוון שכבר קראנו עד "שני" במהלך השבוע, בשבת יש להתחיל מ"שני" ואילך. בשבת קוראים את הפרשה כולה מתחילתה.
מקור הדין:
כל היסוד הזה - שבכל מועד קוראים מן הפרשה הנוגעת לאותו מועד - נלמד מן הפסוק "וידבר משה אל בני ישראל". מכאן שיש מצווה לקרוא בעניינו של כל חג בזמנו הראוי לו: בפסח בעניין פסח, בסוכות בעניין סוכות, וכן הלאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את קריאות התורה של הימים המיוחדים - הנשיאים בחנוכה, "ויבוא עמלק" בפורים, פרשת התמיד וראש חודש בראש חודש, מעשה בראשית במעמדות, והתוכחה בתעניות; את הדין שאין מפסיקים בתוכחה כדי לפתוח ולסיים בנימה חיובית; את היחס שבין הקריאה בשני ובחמישי ובמנחת שבת לקריאת השבת עצמה; ואת המקור לכך שכל מועד נקרא בזמנו.