מגילה, פרק שני, משנה א'. המשנה פותחת בדין סדר הקריאה: "הקורא את המגילה למפרע - לא יצא". הקורא את המגילה שלא כסדרה, לא יצא ידי חובתו.
מקור הדין בפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים", ומכאן היקש בין הזכירה לבין העשייה: כשם שאי אפשר לעשות את המעשים שלא כסדרם, ולא ייתכן שהחמישה עשר יקדם לארבעה עשר, כך גם הזכרת אירועי סיפור הפורים צריכה להיות כסדרה, ואין לעשותה שלא כסדר.
לשון הקריאה וכתבה:
ממשיכה המשנה ומונה אופנים נוספים שבהם לא יצא ידי חובה:
"קרא על פה" - קרא בעל פה, בלא מגילה כתובה המונחת לפניו.
"קרא תרגום" - קרא בלשון ארמית שאינו מבינה.
"בכל לשון" - וכן בכל לשון אחרת: אף אם המגילה כתובה באותה לשון, כל עוד אין הוא מבין אותה - לא יצא ידי חובת המצווה.
ואולם המשנה מסייגת: "אבל קורין אותה ללועזות בלעז" - מותר לקרוא את המגילה לדוברי לשון זרה באותה לשון זרה שהם מבינים.
"והלועז ששמע אשורית - יצא" - דובר לשון זרה שאינו מבין עברית, ששמע את המגילה נקראת בעברית ובכתב עברי (אשורית), יצא ידי חובתו.
הכלל העולה מכאן: קריאה בעברית ובכתב עברי מועילה לכולם, אף למי שאינם מבינים את לשונה; ואילו קריאה בלשון אחרת מועילה אך ורק למי שמבין אותה לשון.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני יסודות בקריאת המגילה: הקורא למפרע לא יצא, כנלמד בהיקש מן הפסוק "נזכרים ונעשים"; והקורא על פה, או בתרגום ובכל לשון שאינו מבינה, אף הוא לא יצא. לעומת זאת, ללועזות קורין בלעז, והלועז ששמע אשורית יצא - שכן הקריאה בלשון הקודש ובכתב עברי מוציאה את הכול.