מכות פרק ב' משנה ב': זריקת אבן וגלות

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

לפנינו משנה ב' בפרק ב' של מסכת מכות. המשנה קובעת כי הזורק אבן לרשות הרבים והרג בה אדם - יוצא לגלות.

צמצום המקרה בגמרא:

הגמרא מבהירה שאין לפרש את הדברים כפשוטם, שכן הזורק אבן לרשות הרבים סתם - מעשהו קרוב למזיד, ומחמת הרשלנות הקיצונית שבו לא תהיה הגלות עונש מספיק. לפיכך מעמידה הגמרא את המשנה במקרה מדויק:

המקום: אזור ברשות הרבים שבני אדם עושים בו את צרכיהם, אלא שדרכם להשתמש בו בלילה בלבד ולא במשך היום.
הזמן: הזורק השליך את האבן ביום, בשעה שאין דרך בני אדם להימצא שם.

צירוף זה הוא שהופך את המעשה לשוגג אמיתי, להריגה בשגגה ממש.

דברי רבי אליעזר בן יעקב:

רבי אליעזר בן יעקב מוסיף בעניין זריקת האבן: אם לאחר שיצאה האבן מן היד הוציא אדם את ראשו מבעד לחלון וקיבלה, ומת בעקבות כך - הזורק פטור מגלות, ואין זה נחשב שוגג אמיתי. שהתורה אמרה "ומצא את רעהו ומת" - פרט למביא את עצמו לשם. הנהרג לא היה במקום בשעת הזריקה, ותנאי הוא שיהיה שם בעת שנזרקה האבן.

הזורק לתוך חצרו:

הזורק אבן לתוך חצרו שלו, שהיא בבעלותו, והרג בה אדם - דינו תלוי ברשותו של הנכנס:

הייתה לו רשות להיכנס: הזורק גולה, שהיה עליו לצפות שאדם יימצא שם.
לא הייתה לו רשות: אין הוא גולה.

יסוד החילוק בלשון הכתוב, המדבר במי "אשר יבוא את רעהו ביער" ונהרג שם. מן העובדה שהתורה נקטה דוגמת היער אנו למדים: כשם שהיער מקום שלשניהם - למזיק ולניזק - יש רשות לבוא אליו, בא הכתוב למעט חצר של אדם פרטי, שהזורק בעליה ולניזק אין רשות להימצא בה, וממילא מקרה זה ממועט מדין גלות.

פירוש נוסף: "לחטוב עצים":

יש המפרשים את הפסוק מצד סופו - הנכנס ליער "לחטוב עצים": כשם שחטיבת עצים מעשה רשות היא, בא הכתוב למעט מעשים שהם מצווה, וכגון:

אב המכה את בנו במסגרת חינוכו.
רב המכה את תלמידו במסגרת חינוכו, בימים שנהגו בהם בעונש גופני.
שליח בית הדין הבא לבצע עונש מלקות.

אם נהרג אדם בשוגג באחד מן התהליכים הללו - דבר נורא הוא, ואף על פי כן אין בו חיוב גלות, שאין הגלות אלא בעושה מעשה רשות.

לסיום, אזכיר דבר שהיה רבי, הרב יעקב ויינברג, נוהג לומר: אף שבזמן חז"ל ואף לאחר מכן שימש העונש הגופני והיה יעיל, בימינו - מכיוון שהחברה היא כפי שהיא והציפיות הן כפי שהן - אין בו אלא היזק. תועלת אין בו, ומשנעשה מזיק שוב אינו מותר.

המאמר המקורי

אות מכות ב:ב

הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה פָטוּר. זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם, גּוֹלֶה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר, מַה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם, יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt, as when he cast the stone into the public domain there was no one there. In the case of one who threw the stone into his courtyard and killed a person, if the victim had permission to enter into there, the murderer is exiled, but if not, he is not exiled, as it is stated with regard to the cities of refuge: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as with regard to a forest, the victim and the assailant both have equal permission to enter there, so too, with regard to all places that the victim and the assailant have permission to enter there, the killer is liable. This serves to exclude the courtyard of the homeowner, where the victim and the assailant do not both have permission to enter there. Since the victim had no right to enter his courtyard, the unintentional murderer is exempt from exile. Abba Shaul says: Another halakha can be derived from that verse: Just as the cutting of wood that is mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are examples of cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. This serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court deputized to flog transgressors. If, in the course of performing the mitzva with which they are charged, they unintentionally murdered the son, the student, or the person being flogged, respectively, they are exempt.