לפנינו משנה ב' בפרק ב' של מסכת מכות. המשנה קובעת כי הזורק אבן לרשות הרבים והרג בה אדם - יוצא לגלות.
צמצום המקרה בגמרא:
הגמרא מבהירה שאין לפרש את הדברים כפשוטם, שכן הזורק אבן לרשות הרבים סתם - מעשהו קרוב למזיד, ומחמת הרשלנות הקיצונית שבו לא תהיה הגלות עונש מספיק. לפיכך מעמידה הגמרא את המשנה במקרה מדויק:
המקום: אזור ברשות הרבים שבני אדם עושים בו את צרכיהם, אלא שדרכם להשתמש בו בלילה בלבד ולא במשך היום.
הזמן: הזורק השליך את האבן ביום, בשעה שאין דרך בני אדם להימצא שם.
צירוף זה הוא שהופך את המעשה לשוגג אמיתי, להריגה בשגגה ממש.
דברי רבי אליעזר בן יעקב:
רבי אליעזר בן יעקב מוסיף בעניין זריקת האבן: אם לאחר שיצאה האבן מן היד הוציא אדם את ראשו מבעד לחלון וקיבלה, ומת בעקבות כך - הזורק פטור מגלות, ואין זה נחשב שוגג אמיתי. שהתורה אמרה "ומצא את רעהו ומת" - פרט למביא את עצמו לשם. הנהרג לא היה במקום בשעת הזריקה, ותנאי הוא שיהיה שם בעת שנזרקה האבן.
הזורק לתוך חצרו:
הזורק אבן לתוך חצרו שלו, שהיא בבעלותו, והרג בה אדם - דינו תלוי ברשותו של הנכנס:
הייתה לו רשות להיכנס: הזורק גולה, שהיה עליו לצפות שאדם יימצא שם.
לא הייתה לו רשות: אין הוא גולה.
יסוד החילוק בלשון הכתוב, המדבר במי "אשר יבוא את רעהו ביער" ונהרג שם. מן העובדה שהתורה נקטה דוגמת היער אנו למדים: כשם שהיער מקום שלשניהם - למזיק ולניזק - יש רשות לבוא אליו, בא הכתוב למעט חצר של אדם פרטי, שהזורק בעליה ולניזק אין רשות להימצא בה, וממילא מקרה זה ממועט מדין גלות.
פירוש נוסף: "לחטוב עצים":
יש המפרשים את הפסוק מצד סופו - הנכנס ליער "לחטוב עצים": כשם שחטיבת עצים מעשה רשות היא, בא הכתוב למעט מעשים שהם מצווה, וכגון:
אב המכה את בנו במסגרת חינוכו.
רב המכה את תלמידו במסגרת חינוכו, בימים שנהגו בהם בעונש גופני.
שליח בית הדין הבא לבצע עונש מלקות.
אם נהרג אדם בשוגג באחד מן התהליכים הללו - דבר נורא הוא, ואף על פי כן אין בו חיוב גלות, שאין הגלות אלא בעושה מעשה רשות.
לסיום, אזכיר דבר שהיה רבי, הרב יעקב ויינברג, נוהג לומר: אף שבזמן חז"ל ואף לאחר מכן שימש העונש הגופני והיה יעיל, בימינו - מכיוון שהחברה היא כפי שהיא והציפיות הן כפי שהן - אין בו אלא היזק. תועלת אין בו, ומשנעשה מזיק שוב אינו מותר.