קידושין, פרק שני, משנה י'. המשנה עוסקת במי שמקדש אשה בדברים שיש בהם קדושה ומתנות כהונה, ומלמדת כי אף שאין הם ראויים לו מצד עצמו, יש בהם שווי ממוני והם יכולים להיות שייכים לו.
"המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות ובמי חטאת ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל".
ואלו הם הדברים שבהם עוסקת המשנה:
תרומות ומעשרות - שהופרשו מן התבואה.
מתנות - מתנות כהונה מן הבהמה השחוטה: הזרוע, הלחיים והקיבה, שיש לתתן לכהן.
מי חטאת - המים המשמשים להזאה, לטהר את הטמא מטומאת מת.
אפר חטאת - האפר עצמו, קודם שהוכנס למים.
בכל אחד מן הדברים הללו האשה מקודשת, שכן יש בהם שווי ממוני והם יכולים להיות שייכים לבעל - אף אם הוא ישראל ולא כהן לעניין התרומה והמתנות, ואף אם אינו לוי לעניין המעשרות.
מי חטאת ואפר חטאת:
הגמרא מציינת כי הדיון הוא בתשלום שהוא מקבל עבור מילוי המים או עבור ההולכה - הבאת האפר ממקום למקום והעברתו - שיש בהן טרחה, ולפיכך רשאי הוא ליטול עליהן שכר. אין הכוונה למעשה ההזאה על הטמא או לנתינת האפר לתוך המים; על אלו אין ליטול תשלום כלל, שהרי אלו מעשי מצווה בלבד ואין להם שווי ממוני. אך על הוצאות הדרך וכיוצא בהן רשאי הוא ליטול תשלום, ובאותו היבט יש לו בעלות והדבר נחשב בעל שווי ממוני.
תרומות ומעשרות - 'טובת הנאה':
בעניין זה מובאות בגמרא שתי דעות. לפי הדעה האחת מדובר בישראל רגיל המפריש תרומה ומעשר מן התוצרת שלו. אף שאין הוא יכול להשאירם לעצמו והוא חייב לתתם - את התרומה לכהן ואת המעשר ללוי - יש לו בהם 'טובת הנאה': הבחירה לאיזה כהן ולאיזה לוי לתת. יכולת זו, לתת למי שיבחר, יש בה מידה מסוימת של הנאה שיש לאדם בבחירת מקבל המתנה.
מכאן סובבת השאלה: האם אותה טובת הנאה נחשבת בעלת ערך ממוני? ודאי שיש לה ערך מסוים, אלא שהשאלה היא האם ניתן לכנותה ממון, כסף ממשי שהוא מחזיק בבעלותו:
דעה אחת: טובת הנאה נחשבת ממון, ולפיכך בה הוא מקדש אותה.
דעה שנייה: אין לה ערך ממוני אמיתי במובן שניתן לקדש בו.
הישראל שירש תרומה ומעשר:
לפיכך מעמידים את המשנה בישראל שירש תרומה ומעשר מסבו, אבי אמו, שהיה כהן. הוא עצמו אינו כהן, אך ירש תרומה ומעשר. ואין הבדל בין שירש תרומה ומעשר מוכנים, ובין שירש טבל שעדיין לא הופרשו ממנו תרומה ומעשר, שהרי מתנות שלא הורמו רואים אותן כמי שהורמו - מסתכלים על מתנות הכהן שטרם הופרשו כאילו כבר הופרשו. משום כך מותר לו להחזיק בתרומה ובמעשר שהוא מפריש מן הטבל שירש מסבו, ונמצא שיש לו בהם שווי ממוני, ובהם הוא יכול לקדש אישה.
לסיכום: המשנה מלמדת כי המקדש בתרומות, במעשרות, במתנות כהונה, במי חטאת ובאפר חטאת - האשה מקודשת, ואפילו הוא ישראל. במי חטאת ובאפר חטאת מדובר בשכר הטרחה של המילוי וההולכה, ולא בשכר ההזאה שהיא מעשה מצווה. בתרומות ובמעשרות נחלקו הדעות אם 'טובת הנאה' נחשבת ממון, ולפי הדעה השוללת מדובר בישראל שירש תרומה ומעשר, או טבל, מאבי אמו הכהן, שאז יש לו בהם שווי ממוני גמור.