משנה א'. משנה זו, וכמותה רוב הפרק שלפנינו, עוסקת בנכסים שאישה יורשת ובמעמדם ההלכתי: באילו נכסים רשאית האישה לנהוג כרצונה, ובאילו יש לבעל זכות. ההבחנה נעשית לפי העיתוי שבו נפלו לה הנכסים - קודם האירוסין, לאחר האירוסין, או לאחר הנישואין.
נכסים שנפלו לה קודם האירוסין:
אישה ש"נפלו לה" נכסים, כלומר שירשה נכסים בעודה פנויה לגמרי, ורק לאחר מכן נתארסה - מודים בית שמאי ובית הלל שהיא מוכרת ונותנת במתנה, והמכר והמתנה קיימים. אף שכעת יש לה קשר של אירוסין, המהווה את השלב הראשון של הנישואין, מכיוון שהנכסים הגיעו לידיה קודם לכן, נותרה בידה הרשות המלאה למכרם ולתתם במתנה.
נכסים שנפלו לה לאחר האירוסין:
כאן נחלקו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי: דינם כדין נכסים שנפלו לה קודם האירוסין - תמכור, והמכר תקף.
בית הלל: לא תמכור. הנכסים נפלו לה לאחר שכבר נתקדשה, והקידושין עושים כעין ספק נישואין - ספק אם כבר נחשבת נשואה, שהרי קידושין אלו עתידים להסתיים בנישואין. משום כך ייתכן שכבר יש לבעל זכות מסוימת בנכס, ולפיכך אין לה למכרו.
ואולם "אלו ואלו מודים", בית הלל מודה לבית שמאי, שבדיעבד "אם מכרה ונתנה - קיים": אף שלכתחילה אין לה לעשות כן, אם כבר מכרה או נתנה במתנה, המעשה תופס.
שאלת החכמים ותשובת רבן גמליאל:
אמר רבי יהודה: אמרו חכמים לפני רבן גמליאל "הואיל וזכה באשה - לא יזכה בנכסים?". כלומר, מאחר שהבעל זכה באשתו (ואף שאין כאן אלא אירוסין), האם לא ראוי שיזכה אף בנכסיה? ואם כן, מדוע מודים אף בית הלל שבדיעבד מכירתה קיימת, ולא נאמר שביד הבעל לעכב ולומר שלא רצה שתמכור נכס זה?
השיב להם רבן גמליאל: "על החדשים אנו בושים" - על הנכסים החדשים, אותם שנפלו לה לאחר הנישואין, שבהם הדין הוא שהבעל מבטל את המכירה ופונה אל הקונים בטענה שלא הייתה לה רשות למכור, אף בהם אנו מתביישים; דהיינו, קשה לנו לרדת לעומקה של הלכה זו ולקבלה כפשוטה.
"אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים" - ואילו אתם מבקשים לכלול אף את הנכסים הישנים, אותם שמכרה בעודה ארוסה, קודם הנישואין, ולומר שאף בהם יוכל הבעל לעכב. דיינו בקושי שיש לנו בקבלת הדין שלאחר הנישואין, ואין בדעתנו להרחיבו אף לנכסים שנפלו לה לאחר האירוסין.
נפלו לה משנישאת:
עתה עוברת המשנה למקרה האחרון: "נפלו לה משנשאת", שירשה נכסים לאחר שכבר נישאה. בזה "אלו ואלו מודים", בית שמאי ובית הלל כאחד, ש"אם מכרה ונתנה - הבעל מוציא מיד הלקוחות": הבעל נוטל את הנכסים מידי הקונים, שהרי נפלו לה לאחר הנישואין.
הגמרא מבהירה מה בדיוק בכוחו להוציא, שכן אין בידו להוציא את הנכס עצמו מידי הקונים:
בחייה: מעמדו של נכס זה הוא שהבעל אוכל את פירותיו, ולפיכך כל שביכולתו להוציא מן הקונים הוא הפירות, התוצרת היוצאת מן הנכס, שכן בהם בלבד יש לו זכות.
מתה בחייו: במקרה זה הוא יורש את הנכס עצמו, ולפיכך בידו להוציא מאותם קונים את גוף הנכס, שהרי הוא שלו לאמיתו של דבר.
נפלו לה משנתארסה ולאחר מכן נישאה:
"עד שלא ניסת" - ירשה נכסים לאחר הקידושין אך קודם הנישואין, ולאחר מכן נישאה. באלו אומר רבן גמליאל: "אם מכרה ונתנה - קיים", המכר תקף ואין הבעל יכול לבטלו.
"אמר רבי חנינא בן עקביא": אמרו לפני רבן גמליאל, בדומה לדברים שהובאו לעיל בשם החכמים, "הואיל וזכה באשה - לא יזכה בנכסים?". מאחר שזכה באשתו, וכאן כבר נישאה, האם לא ראוי שיזכה בנכסים ויוכל להוציאם מן הקונים? אתה, רבן גמליאל, אומר שמכירתה קיימת, ואילו לדעתנו, משהיו כאן נישואין, ראוי היה שיוכל לבטל את אותו מכר.
"אמר להם" אותה תשובה עצמה: "בושני מדבריכם" - אף בנכסים שנפלו לה לאחר הנישואין קשה לנו להבין ולקבל את הדין שבידו לבטל את המכירה, ואילו אתם מבקשים לכלול אף את הנכסים הישנים, אותם שנפלו לה קודם הנישואין, ולהתיר לו לבטל אף את מכירתם. הן מודה אני שבנפלו לאחר הנישואין בכוחו לבטל את המכר, אך אין אני מוכן להסכים שיבטל את המכר בנכסים שנפלו לה קודם הנישואין.
לסיכום: במשנה זו נתבארו שלושה זמנים שבהם נופלים לאישה נכסים בירושה: נפלו לה קודם האירוסין - מוכרת ונותנת לדברי הכל; נפלו לה לאחר האירוסין - נחלקו בית שמאי ובית הלל אם תמכור לכתחילה, אך מודים שבדיעבד המכר קיים; נפלו לה משנישאת - הבעל מוציא מיד הלקוחות, את הפירות בחייה ואת גוף הנכס אם מתה בחייו. עוד למדנו את שאלת החכמים - "הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים" - ואת תשובת רבן גמליאל, שאין להרחיב את זכות הביטול שבנכסים החדשים אל הנכסים הישנים שנפלו לה קודם הנישואין.