כתובות פרק שביעי, משנה עשירית. משנה זו פותחת ברשימת מומים ומלאכות שבעבורם כופין את הבעל לתת גט לאשתו, אם היא חפצה בכך.
"ואלו שכופין אותו להוציא":
"מוכה שחין" - מי שיש בו סוג של צרעת עור.
"ובעל פוליפוס" - מי שיש לו גידול ליד האף המקשה עליו לנשום, ובגמרא מבואר שיוצא ממנו ריח רע מן האף.
"והמקמץ" - העוסק באופן מקצועי בליקוט צואת כלבים המשמשת בתהליך עיבוד העורות, מלאכה מסריחה למדי.
"והמצרף נחושת" - הכורים נחושת ומצרפים אותה, שאף הם מטונפים ומסריחים.
"והבורסי" - הבורסקאי, מעבד העורות.
הצד השווה שבכולם: מלאכות שריחן קשה ביותר.
המשנה מוסיפה כי אין הבדל בין מי שהמומים והמלאכות הללו היו בו עד שלא נישאו - ומדובר שלא ידעה על כך - ובין מי שנולדו בו לאחר הנישואין, כגון שקיבל על עצמו מלאכה זו כשהוא כבר נשוי. בכל אופן, אם אומרת האישה שאין ביכולתה לעמוד בכך, כופין אותו לגרשה.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים:
"ועל כולן אמר רבי מאיר: אף על פי שהתנה עמה - יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל" - על כל המומים הללו אומר רבי מאיר, שאפילו התנה עמה תנאי שתסבול את מומיו והיא הסכימה, בכוחה לומר, כדרך שלמדנו במשנה הקודמת: סבורה הייתי שאוכל לעמוד בכך, ועתה נוכחתי שאיני יכולה. מכוח טענה זו היא יוצאת מתחתיו, ונותנים לה גט וכתובה.
"וחכמים אומרים: מקבלתו על כרחה, חוץ ממוכה שחין" - חכמים חולקים על רבי מאיר: אם היו בו מומים אלו קודם שנישאה לו והיא ידעה עליהם, ובוודאי כשהתנה עמה שתקבלם, אין כופין אותו לתת לה גט. הדבר אמור בכל המומים שמנתה המשנה, מלבד מוכה שחין, שבו כופין אותו להוציא.
וטעם הדבר: "מפני שממקתו" - קיום יחסי אישות מזיק ביותר לשחין ומביא בסופו של דבר לידי סכנה. לפיכך, אף אם היא מוכנה להישאר נשואה לו, אין מניחים להם להמשיך בנישואיהם.
מעשה בציידן:
המשנה מביאה מעשה שהיה במקום הנקרא ציידן: בורסקאי אחד מת בלא ילדים, והניח אח שהוא אף הוא בורסקאי, ונפלה אלמנתו לפניו לייבום. יכולה היא לומר ליבם: "את אחיך ואת ריח מלאכתו יכולתי לקבל, אך אותך איני יכולה לקבל. אין ביכולתי להתייבם לך, אלא שתחלוץ לי ותיתן לי את כתובתי".
לסיכום: במשנה זו למדנו את רשימת המומים והמלאכות שריחן קשה - מוכה שחין, בעל פוליפוס, המקמץ, המצרף נחושת והבורסי - שבעבורם כופין את הבעל להוציא, בין שהיו בו קודם הנישואין ובין שנולדו לאחריהם. עמדנו על מחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין שהתנה עמה: לדעת רבי מאיר יכולה היא לומר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל", ולדעת חכמים מקבלתו על כרחה, חוץ ממוכה שחין שממקתו ואף בהסכמתה אין מניחים להם להישאר נשואים. ולבסוף למדנו מן המעשה בציידן, שאף היבמה בכוחה לומר שאת האח יכלה לקבל ואת היבם אינה יכולה לקבל, ותובעת חליצה וכתובה.