המשנה שלפנינו היא המשך ישיר לרעיונות שבמשנה הקודמת. שם למדנו כי בעל ואישה שהסכימו לחיות בנפרד, מוטל על הבעל לספק את כל צרכיה, והמשנה מנתה את הדברים שעליו לתת לה. משנתנו ממשיכה וקובעת שני עניינים נוספים: קצבת הכסף השבועית הניתנת לה, ומכסת הטווייה המוטלת עליה.
קצבת מעה הכסף:
בכל שבוע עליו לתת לה מטבע הנקרא 'מעה כסף' - סכום קטן המיועד לצרכיה הקטנים ולהוצאותיה השוטפות באותו שבוע. ואף על פי שהם חיים בנפרד, בלילות שבת עליהם לאכול יחד.
ומה הדין אם לא נתן לה את מעה הכסף? אין הרשות בידו להימנע מכך, אך נניח שהיא שותקת ואינה תובעת זאת ממנו - קובעת המשנה: "מעשה ידיה שלה". הגמרא מבארת כי הכוונה למותר מעשה ידיה: כל כמות שהיא מייצרת מעבר למכסה הקבועה שנראה להלן, שייכת לה ואינה שייכת לו. שהרי מעה הכסף ניתנת בתמורה לעבודה הנוספת שהיא עושה, ומשאין הוא נותן את הכסף הנוסף, אין היא חייבת לתת לו את העבודה הנוספת.
מכסת הטווייה השבועית:
מכאן מבררת המשנה מהו השיעור שעליה לייצר מדי שבוע. מדובר בצמר שהיא טווה, ובנול שני סוגי חוטים: השתי - החוטים הנפרשים על הנול מלכתחילה, והערב - החוטים העוברים הלוך ושוב ביניהם. ובאיזו מכסה מדובר?
"משקל חמש סלעים שתי ביהודה" - עליה לייצר משקל של חמישה סלעים מחוטי השתי, "שהן עשר סלעים בגליל".
"מִשְׁקַל עֶשֶׂר סְלָעִים עֵרֶב יְהוּדָה" - ואם היא מייצרת מחוטי הערב, העוברים לרוחב, עליה לייצר משקל של עשרה סלעים, "שֶׁהֵן עֶשְׂרִים סֶלַע בַּגָּלִיל".
הבחנה זו שבין יהודה לגליל אינה שינוי בשיעור אלא שינוי במידה: ביהודה ובאותו אזור היו הסלעים גדולים יותר, כפולים במשקלם מאלו שבגליל. נמצא שחמישה סלעים ביהודה הם עשרה סלעים בגליל, ועשרה סלעים ביהודה הם עשרים בגליל - אותה כמות ממש, במשקלות קלים יותר.
ומדוע נדרשת ממנה כמות כפולה בחוטי הערב מזו שבחוטי השתי? משום שחוטי הערב עבים יותר והפקתם קלה, ואילו חוטי השתי דקים יותר וקשים יותר להפקה. מלאכה הדורשת מיומנות רבה יותר, אין מצפים ממנה לייצר בה כמות גדולה כל כך, ולפיכך מכסת השתי קטנה ממכסת הערב.
אם היתה מניקה:
אישה מניקה אינה פנויה ואינה מסוגלת לייצר כמות גדולה, ולפיכך "פוחתין לה ממעשה ידיה" - ממעטים את הכמות שעליה לייצר, "ומוסיפין לה על מזונותיה" - מוסיפים לה על המזון שהוא נותן לה, שהרי עליה לזון גם את הילד.
"במה דברים אמורים":
לסיום מסייגת המשנה: כל הכמויות הללו, הן במזונות שנימנו במשנה הקודמת והן בקצבת הכסף, אמורות "בעני שבישראל" - אלו שיעורי מינימום. אך במי שהוא ממשפחה מכובדת ובעל הכנסה גבוהה יותר - "הכל לפי כבודו": הכול נקבע לפי מעמדה וכבודה של האישה. אם רגילה היא ברמת חיים גבוהה יותר, על הבעל לעמוד באותו סטנדרט.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני צדדיו של ההסדר הכלכלי בין בני הזוג החיים בנפרד: מצד אחד מעה כסף שבועית לצרכיה הקטנים וסעודה משותפת בליל שבת, ומצד שני מכסת טווייה קצובה - חמישה סלעים שתי או עשרה סלעים ערב ביהודה, וכפולים מהם בגליל. עמדנו על כך שמותר מעשה ידיה שלה כשאין הוא נותן לה את מעה הכסף, על ההקלה במכסתה של המניקה ועל תוספת מזונותיה, ועל הכלל החותם - שכל השיעורים הללו נאמרו בעני שבישראל, ואילו בכל השאר הכול לפי כבודו.