משנה זו דנה בשאלת ההתיישנות בגביית הכתובה: האם קצוב לאלמנה פרק זמן לגבות את כתובתה מן היורשים, או שרשאית היא לגבותה לעולם. הדין תלוי במקום מגוריה לאחר פטירת בעלה - בבית אביה או בבית בעלה המנוח.
דעת רבי מאיר בשם רבן שמעון בן גמליאל:
"כל זמן שהיא בבית אביה" - אלמנה שאינה נשארת בבית בעלה המנוח אלא שבה לבית אביה, והיורשים מפרנסים אותה שם, אינה מקבלת מהם אלא את תשלומי המזונות בלבד. לפיכך אין לגביית כתובתה זמן התיישנות, והיא גובה את כתובתה לעולם, אף לאחר שנים רבות.
"כל זמן שהיא בבית בעלה" - אלמנה הנשארת בבית בעלה המנוח נעשית חלק מן המשק שם ומשתמשת בכל החפצים המצויים בבית. לפיכך עליה לגבות את כתובתה בתוך עשרים וחמש שנים, ולאחר מכן מאוחר מדי לגבותה.
וטעם הדבר, כלשון המשנה: במהלך עשרים וחמש שנים נעשה לה טוב כנגד כתובתה. אישה היושבת בבית עושה טובות ונותנת דברים לשכניה, והפריטים הזעירים הללו מצטברים במשך השנים עד שהם משתווים לסכום כתובתה. נמצא שכבר קיבלה את כתובתה בפועל.
דעת חכמים:
חכמים חולקים וקובעים את ההפך:
"כל זמן שהיא בבית בעלה" - גובה את כתובתה לעולם.
"כל זמן שהיא בבית אביה" - גובה את כתובתה עד עשרים וחמש שנים בלבד, ואם לא גבתה בתוך זמן זה - מאוחר מדי.
יסוד שיטתם: חכמים לא חששו כלל לחפצים הקטנים והפעוטים שהיא משתמשת בהם, ואין בהם כדי ליטול ממנה את זכות גביית הכתובה. חששם היה אחר לגמרי - שתיקה ממושכת בעניין הגבייה מהווה סימן שמחלה על כתובתה וויתרה עליה.
לפי זה מתיישבים שני הדינים: כל עוד היא שוהה בבית בעלה וחיה עם היורשים, אין שתיקתה מעידה על מחילה, שכן היא מתביישת בפניהם, והם מכבדים אותה ומתייחסים אליה יפה, ואין רצונה להטריחם בתביעת הכתובה. אך כאשר היא מתגוררת בבית אביה, אין היא עומדת עמם בקשר תמידי, אין הם מכבדים אותה ואין היא מתביישת לתבוע את שלה - ולפיכך שתיקתה במשך עשרים וחמש שנים מוכיחה על מחילה.
מתה האלמנה - דין יורשיה:
אם נפטרה האלמנה ובניה יורשיה מבקשים לגבות את כתובתה, נאמר במשנה: "יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים". כשם שהיא עצמה הייתה צריכה להראות בתוך עשרים וחמש שנים שלא מחלה על הכתובה, כך מוטל הדבר על יורשיה: מזמן מותה עומדות לרשותם עשרים וחמש שנים לגבות את הכתובה. ואם אין ברצונם לגבותה בתוך הזמן הזה, מכל סיבה שהיא, עליהם להזכיר את הדבר ולהצהיר שהכתובה מגיעה להם ואין הם מוחלים עליה - וכך יבטיחו את יכולתם לגבותה אף לאחר עשרים וחמש שנים.
לסיכום: נחלקו התנאים בזמן ההתיישנות של גביית הכתובה. לדעת רבי מאיר בשם רבן שמעון בן גמליאל, בבית אביה גובה לעולם ובבית בעלה עד עשרים וחמש שנים, מפני הטובות הקטנות שנצטברו לה כנגד כתובתה. לדעת חכמים הדין הפוך, שכן החשש היחיד הוא מחילה מכוח שתיקה - ובבית בעלה שתיקתה נובעת מבושה וכבוד ואינה מלמדת על מחילה. ואם מתה, על יורשיה להזכיר את כתובתה בתוך עשרים וחמש שנים כדי לשמור על זכות הגבייה.