פרק י"א, משנה א'. המשנה פותחת בדינה של אלמנה: "אלמנה ניזונת מנכסי יתומים" - האלמנה ניזונת מנכסי היתומים, ומכיוון שהם מפרנסים אותה, מעשה ידיה שייך להם. זהו חלקה של העסקה שביניהם.
שתי גרסאות בנוסח המשנה:
בהמשך הדברים מבארת המשנה את היקף החיוב, ובנקודה זו קיימים שני נוסחים, ומהם משתנה הדין:
"ניזונת מנכסי היתומים" - זהו נוסח משנתנו, והוא מורה שאין הדבר תלוי ביתומים: כל זמן שלא גבתה את כתובתה היא ניזונת מן העיזבון, בין אם היתומים רוצים בכך ובין אם לאו. אמנם משעה שנפרעה כתובתה שוב אין חובה לזונה, שכן המזונות נמשכים רק עד פירעון הכתובה; אך אין בידי היתומים לפרוע את כתובתה כדי להיפטר ממזונותיה, ומאחר שהם זנים אותה - מעשה ידיה שלהם.
"ניזונת מן היתומים" - לפי נוסח זה הדבר תלוי ביתומים: לעיתים ירצו לזונה ולעיתים לא ירצו, הכל לפי רצונם אם לפרוע את כתובתה אם לאו. אין זה תלוי בה, אלא בהם.
הגמרא מבארת כי שתי הגרסאות משקפות שני מנהגים שנהגו בישראל: משנתנו, שאין הדבר תלוי ביתומים, הולכת כמנהג אנשי ירושלים והגליל; ואילו הגרסה השנייה, שהדבר מסור לרצון היתומים, היא מנהג אנשי יהודה.
חובת הקבורה:
המשנה ממשיכה וקובעת כי אין היתומים חייבים לשלם עבור קבורתה מן העיזבון, אלא היורשים את כתובתה - הם החייבים בקבורתה.
בדרך כלל הבעל הוא החייב בקבורת אשתו, משום שהוא יורש אותה. אולם כאן מדובר במקרה שהבעל מת תחילה ולאחר מכן מתה האלמנה, ונמצא שהיתומים אינם יורשי כתובתה, ולפיכך אינם חייבים בקבורתה. אלא אותם יורשים היורשים אותה בפועל - הם שיצטרכו לשלם עבור קבורתה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי האלמנה ניזונת מנכסי היתומים ומעשה ידיה שלהם; עמדנו על שני הנוסחים במשנה - האם המזונות תלויים בה או ברצון היתומים, וכיצד הם משקפים את מנהג אנשי ירושלים והגליל לעומת מנהג אנשי יהודה; ולבסוף למדנו שחובת הקבורה מוטלת על יורשי כתובתה ולא על היתומים.