כתובות פרק א', משנה א'. משנה זו עוסקת בימי השבוע שבהם ראוי לאישה להינשא, ולהבנתה יש להקדים יסוד חשוב: הנישואין הם המחצית השנייה של התהליך - השלב שבו מתחילים בני הזוג לחיות יחד כאיש ואשתו. בעת העתיקה נעשו הקידושין, המייעדים את האישה לבעלה ואוסרים אותה על כל איש אחר, זמן מה קודם לכן. נסיבה זו היא המפתח להבנת דברי המשנה.
לשון המשנה:
"בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי" - בתולה, אישה שלא היה לה קשר גופני קודם לכן, נישאת ביום רביעי, וזהו היום המתאים לה; ואלמנה נישאת ביום חמישי.
טעמה של האלמנה:
נפתח דווקא באלמנה, שכן טעמה של הבתולה מפורש במשנה עצמה, ואילו דינה של האלמנה אינו נידון בה אלא מתבאר בגמרא: באלמנה אין חובה של שבעת ימי שמחה, ומכל מקום ביקשו חכמים שיהיה בעלה מצוי עמה שלושה ימים לכל הפחות, כשכל תשומת ליבו נתונה לה. הנישאת ביום חמישי - באותו יום הוא פנוי לה, ביום שישי אינו יוצא למלאכתו מפני שהוא ערב שבת, ואחריו באה השבת. רק ביום ראשון הוא שב לעבודתו, ונמצא שבשלושת הימים הראשונים זכתה לתשומת הלב הראויה לה.
טעמה של הבתולה:
על כך מפרשת המשנה: "שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי" - מתקנת עזרא הסופר בתחילת ימי בית שני היו בתי הדין יושבים בעיירות פעמיים בשבוע, בימי שני ובימי חמישי. ומטעם זה "שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין" - אם תהיה לבעל טענה שבביאה ראשונה לא נמצאה בתולה כפי שהיה אמור להיות, יוכל להשכים למחרת בבוקר, ביום חמישי, בשעה שבית הדין מתכנס, ולהביא את עניינו לפניהם.
ומדוע כה הקפידו חכמים על כך, ולא הניחו לבעל להניח את הדבר בצריך עיון? הואיל והקידושין נעשו זמן מה קודם לנישואין, אם מתברר שכבר היו לה יחסים עם אדם אחר, יש לחשוש שמא אירע הדבר בתקופה שבין הקידושין לנישואין. ואם כך היה, הרי היא אסורה על בעלה משום שנאפה תחתיו. לפיכך רצו חכמים שתעמוד לפניו ההזדמנות הראשונה, כבר למחרת, לבוא לבית הדין ולברר מה באמת אירע ואם אכן נאסרה עליו.
מדוע לא תינשא ביום ראשון?
שואלת הגמרא: אף ביום שני יושב בית הדין, ומדוע נקבע דווקא יום רביעי הסמוך ליום חמישי, ולא יום ראשון הסמוך ליום שני? והטעם הוא ש"שקדו" חכמים - השקיעו זמן ותשומת לב יתרה בתקנתן של בנות ישראל, שיהיו להן שלושה ימי הכנה לכל הפחות לקראת סעודת החתונה: ימים ראשון, שני ושלישי, וביום רביעי הן נישאות. אילו נישאו ביום ראשון, כמעט לא היה נותר זמן להכנות כלל. יש לזכור שהמדובר בימים שקדמו לאמצעי הקירור, ולא ניתן היה להכין דבר זמן רב מראש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בתולה נישאת ביום רביעי ואלמנה ביום חמישי. באלמנה - כדי שיהיו לבעל שלושה ימים לתת בה את תשומת ליבו. בבתולה - כדי שאם תהיה לו טענת בתולים ישכים לבית הדין היושב ביום חמישי, מחשש שמא נאסרה עליו בתקופה שבין הקידושין לנישואין; ולא נקבע יום ראשון, משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיו להן שלושה ימי הכנה לסעודת החתונה.