לפנינו פרק א', משנה ה' - המשנה האחרונה בפרק, והאחרונה בנושא פר העלם דבר של ציבור. השאלה היסודית שבה עוסקת המשנה היא: מי הוא המביא את הקרבן הזה?
התורה מתייחסת אל הקרבן ככזה המובא על ידי הקהל, שנאמר: "והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת". ומיהו אותו קהל? שלוש אפשרויות עומדות לפנינו:
הסנהדרין הגדולה: מיופי הכוח ונציגיו של הקהל, אותם שפסקו את הפסק המוטעה והטעו את העם בשוגג - הם המביאים את הפר, ופר אחד בלבד. זוהי שיטת רבי מאיר.
השבטים: לדעת רבי יהודה, "קהל" מתייחס לכל אחד ואחד מן השבטים - שבט יחיד מישראל נקרא קהל בפני עצמו, ולפיכך כל שבט מביא פר העלם דבר, ובנסיבות רגילות מובאים שנים עשר פרים.
השבטים והסנהדרין יחד: לדעת רבי שמעון, כל שבט שחטא מביא פר משלו, ובנוסף מביאה הסנהדרין פר על ההוראה המוטעית שיצאה מלפניה.
להלכה נפסק כרבי יהודה - ואף שהדבר עשוי להפתיע - ולפיכך בנסיבות רגילות, אם ייארע הדבר, יובאו שנים עשר פרי העלם דבר.
מתי מובא הפר - שני אופנים של רוב:
הפר מובא כאשר רוב העם נהג על פי ההוראה המוטעית. רוב זה יכול להתקיים בשני אופנים, שכן כל שבט עומד בפני עצמו מלבד מניינו של כלל ישראל (בדומה לשיטת חבר האלקטורים, שבה כל מדינה עומדת בפני עצמה):
רוב האוכלוסייה: רוב מניינם של ישראל.
רוב השבטים: רובם של שנים עשר השבטים.
ואין הכרח שהאחד יהיה גם רובו של השני. לדוגמה: שנים עשר שבטים (ולעניין זה אפרים ומנשה נחשבים כשבט אחד), ובכל שבט אלף איש - סך הכול שנים עשר אלף. אם 6,001 יהודים, המפוזרים בין השבטים, עברו את העבירה, הרי זה מעט יותר ממחצית המניין וחלה חובת פר העלם דבר. לחלופין, אם שבעה שבטים עברו את העבירה - שבעה הם אחד יותר ממחצית שנים עשר - אף כאן חלה החובה. וכשאומרים שבעה שבטים, הכוונה לרובו של כל שבט, שכן רובו ככולו: 501 איש בכל אחד משבעת השבטים, סך הכול 3,507 איש מתוך שנים עשר אלף. אין זה רוב האנשים, אך זהו רוב השבטים.
הקדמה שלישית: הוראה בעבודה זרה:
פר העלם דבר בא על פסק מוטעה שהעם נהג על פיו, פסק שהתיר דבר שזדונו כרת. אך כלל נפרד נאמר כאשר העבירה שבה מדובר היא עבודה זרה. פרשת פר העלם דבר של ציבור נמצאת בויקרא ד', ואילו בבמדבר ט"ו מופיעה פרשה שנייה, בהקשר של עבודה זרה: "ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה", ובנוסף "ושעיר עזים אחד לחטאת". כלומר, במקום פר יחיד הבא כחטאת, מובאים פר ושעיר: הפר עולה, והשעיר חטאת על עבודה זרה.
חלקה הראשון של המשנה:
"הורו בית דין" - בית הדין הגדול שבירושלים הוציא הוראה שדבר מסוים מותר, בעוד שלמעשה אסור הוא, ולאחר מכן חזרו בהם; ובינתיים נהג רוב העם על פי הפסק המוטעה. במצב רגיל היה כל אחד ואחד חייב חטאת קבועה פרטית, אך כאן "ועשו כל הקהל" - רוב האוכלוסייה עשתה זאת, בין כל שנים עשר האלף ובין רובם, ואפילו 6,001 בלבד - ולפיכך "מביאין פר": הסנהדרין מביאים פר העלם דבר של ציבור לכפר על חטאם של כולם, ושוב אין אדם פרטי מביא חטאת קבועה, ואין חטאת פרטית קרבה על אותו חטא כלל.
וכמאמר מוסגר מוסיפה המשנה: "ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר" - אם היה החטא חטא של עבודה זרה, מובאים פר ושעיר כמבואר לעיל. "דברי רבי מאיר" - פר אחד לפר העלם דבר של ציבור, והוא מובא על ידי הסנהדרין.
"רבי יהודה אומר: שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים" - רבי יהודה חולק וסובר שהקהל מתייחס לשבטים בודדים, ולפיכך כל אחד משנים עשר השבטים מביא פר משלו, סך הכול שנים עשר פרים. ובמאמר מוסגר: "ובעבודה זרה מביאין שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים". עיקר הנקודה: כל שבט מביא את שלו.
"רבי שמעון אומר: שלושה עשר פרים, ובעבודה זרה שלושה עשר פרים ושלושה עשר שעירים" - זוהי הדעה השלישית: פר ושעיר לכל שבט ושבט, ופר ושעיר נוספים לבית דין, לשם כפרתו. אלו הן שלוש הדעות, וההלכה כרבי יהודה - שנים עשר פרי העלם דבר של ציבור.
חלקה השני - רוב השבטים:
המקרה הראשון עסק ברוב מניין האוכלוסייה. עתה עוברת המשנה לאפשרות השנייה: "הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן" - הסנהדרין הגדולה פסקה את ההוראה, ושבעה מתוך שנים עשר השבטים נהגו על פיה, ואפילו רובו של כל אחד מאותם שבעה.
לדעה הראשונה, "מביאין פר, ובעבודה זרה מביאין פר ושעיר" - הסנהדרין מביאים פר אחד בשם כולם, שהרי יש כאן רוב העם מצד רוב השבטים. זוהי שיטת רבי מאיר, ואין לשיטתו הבדל בין רוב מניין לרוב שבטים: פר אחד, או פר ושעיר, המובאים על ידי הסנהדרין.
"רבי יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו מביאין שבעה פרים" - כל אחד משבעת השבטים שעברו את העבירה מביא פר משלו. "ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר" - אף חמשת השבטים שלא עשו את החטא מביאים פר, כל אחד מהם, ובסך הכול חמישה פרים נוספים (ויש גורסים "פר פר", וכן ברש"י - פר נפרד לכל אחד). "שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין" - שכן לומד רבי יהודה שאף השבטים שלא חטאו מביאים בעבור החוטאים, כדי להשיג כפרה ברמה הלאומית לכלל ישראל.
ולכאורה יש לתמוה: אם בסופו של דבר מובאים שנים עשר פרים, אחד לכל שבט, מדוע לא נקטה המשנה לשון פשוטה זו, אלא חילקה בין שבעה פרים לבין חמישה המובאים בנוסף?
הצעה אחת: החמישה מביאים "על ידיהן", כלומר בעבור כפרתם של השבעה שחטאו. אילו הייתה המשנה נוקטת "שנים עשר פרים", היה משמע שכל שבט מביא על עבירת עצמו, ושוב אין הדבר נוגע לשאר השבטים - כל אחד דואג לעצמו ועושה את שלו. הנפקא מינה בכך: אילו היו שבעת השבטים מסרבים מסיבה כלשהי להביא את פרם, לא היו החמישה חייבים להביא, שהרי הבאתם מכוונת לכפרת החוטאים, ואם אין הללו מתכפרים - מה טעם יביאו החמישה בעבורם?
"רבי שמעון אומר: שמונה פרים" - זוהי הדעה השלישית: שבעה מן השבטים שחטאו, וכל אחד מהם מביא פר של העלם דבר, ובנוסף מביא בית דין אחד. ההלכה בשני חלקים אלה כרבי יהודה: בכל מקרה שבו מתקיימים שאר התנאים להבאת פר העלם דבר, מובאים למעשה תמיד שנים עשר פרים, אחד מכל שבט ושבט.
חלקה השלישי - הוראת בית דין של שבט:
במערכת המשפט שכוננה התורה, כל עיר בישראל צריכה הייתה שיהיה לה בית דין, ולכל שבט בית דין עליון משלו - לא הסנהדרין הגדולה, אלא סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה. משסובר רבי יהודה שה"קהל" שבפסוק מתייחס לשבט יחיד, יש לברר: אם בית דינו העליון של השבט הורה את ההוראה המוטעית, ואנשי אותו שבט נהגו על פיה - האם חל חיוב פר העלם דבר ברמת השבט בלבד?
"הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהן" - אחת הסנהדראות של שבט בודד הורתה, ואנשי אותו שבט נהגו על פי הוראת בית דינם, אלא שטעות הייתה בידם ובית הדין חזר בו. "אותו שבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין" - לדעת רבי יהודה חלה חובה על אותו שבט בלבד להביא פר העלם דבר, ואילו כל השאר פטורים.
"וחכמים אומרים: אין חייבין אלא על הוראת בית דין הגדול בלבד" - חכמים חולקים וסוברים שפר העלם דבר חל ברמה הלאומית בלבד, ולפיכך רק הוראה היוצאת מבית הדין העליון של האומה, הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד, מחייבת פר העלם דבר, ולא הוראת בית דין עליון מקומי של שבט יחיד. "שנאמר: 'אם כל עדת ישראל ישגו'" - עדתו של כל ישראל, ולא עדת אותו השבט בלבד. וההלכה כחכמים, ואין החיוב חל אלא במצב לאומי, מכוח הוראת הסנהדרין הגדולה.
להמחשת הדברים:
נניח באופן היפותטי שבית המקדש נבנה מחדש, וישנם שנים עשר שבטים, ובהם שבט יהודה הגדול בהרבה מכל האחרים: מתוך חמישים מיליון יהודים, עשרה מיליון משתייכים ליהודה. שבט יהודה נהג על פי פסק מוטעה וכולם חיללו שבת, ולאחר מעשה התברר להם הדבר והם נדרשים להביא חטאת. לפי רבי יהודה, כמה פרי העלם דבר מובאים?
התשובה תלויה במקור ההוראה. אם נהג שבט יהודה על פי פסק הסנהדרין הגדולה, הרי זו בעיה לאומית, ומאחר שהם עשרה מתוך חמישים מיליון והם הרוב, יביאו הם פר העלם דבר, וכן יביאו אחד עשר השבטים האחרים - סך הכול שנים עשר פרים, אחד משבט יהודה ואחד עשר לכפר אף עליהם. ואילו אם היה זה פסק של בית דינו העליון של שבט יהודה בלבד, לדעת רבי יהודה מביאים הם פר העלם דבר אחד ואין שאר השבטים נדרשים להביא - אלא שלהלכה, פסק של סנהדרין מקומית של שבט אינו מחייב כלל, ובתרחיש כזה אין פר העלם דבר.