גיטין פרק עשירי, משנה עשירית - זוהי המשנה האחרונה שבמסכת גיטין, והיא דנה בעילות המצדיקות את גירושי האישה. שלוש שיטות נאמרו בה:
שלוש השיטות במשנה:
בית שמאי: "לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה" - רק אם מצא בה חשש של ניאוף. משמצא בה פגם שכזה, שוב אין הוא רשאי לחיות עמה, ולפיכך עליו לגרשה. מקור הדברים בפסוק העוסק בנתינת הגט: "כי מצא בה ערות דבר" - 'ערווה' הוא מונח המתייחס כאן לניאוף. רק בנסיבות אלו, לדעת בית שמאי, רשאי הוא לגרשה.
בית הלל: "אפילו הקדיחה תבשילו" - אף אם רק שרפה את תבשילו, די בכך כעילה. כלומר, כאשר אין היא משתדלת די הצורך בניהול הבית ואינה עושה כרצונו, רשאי הוא לגרשה. אף הם למדים זאת מן הפסוק "כי מצא בה ערות דבר", אלא שהם מבינים כי לפנינו שני ביטויים נפרדים: 'ערווה' - ניאוף; 'דבר' - כל טענה או בעיה אחרת שיש לו עמה והגורמת למתח ביניהם. די בכך כדי להוות עילה מוצדקת לגירושין, אם רצונו בכך.
רבי עקיבא: עמדתו קיצונית אף יותר - "אפילו מצא אחרת נאה הימנה". אין צורך בעילה של ממש: אף אם הוא מעדיף אישה אחרת על פני זו, ואין ברצונו להיות נשוי לשתיהן, הרשות בידו לגרשה. ייתכן שאין זה המעשה הנכון, אך רשאי הוא לעשות כן. שנאמר בפסוק, עוד קודם לביטוי "ערות דבר": "והיה אם לא תמצא חן בעיניו" - שוב אין היא מוצאת חן בעיניו, ולפתע מצא אחרת הנושאת חן בעיניו.
סיומה של המסכת - הכאב שבגירושין:
הגמרא חותמת את המסכת בדיון על הכאב שבתהליך הגירושין. מאן דאמר אחד אומר שאם אין הוא אוהב אותה - יגרשנה; ואילו דעה אחרת אומרת: אדרבה, המגרש את אשתו אינו אהוב. הגמרא מבארת שאין כאן מחלוקת של ממש, אלא הבחנה בין הנישואין הראשונים לנישואין השניים - שאין פירוקם נחשב לעניין חמור כל כך.
ומובא בשם רבי אלעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה" - טרגדיה היא, עד שאפילו המזבח שבבית המקדש מתאבל, כביכול, ומזיל דמעות על פירוק הנישואין.
הבה נקווה שלימוד מסכת גיטין יהיה ברכה לכל אחד ואחד מכלל ישראל לשלום בית. תודה שהצטרפתם אלינו למסכת גיטין, ואני מקווה שתצטרפו אלינו למסכת הבאה - מסכת קידושין.