נידה פרק ד', משנה ט'. המשנה שלפנינו עוסקת בשני עניינים: דינו של המוכר את עצמו ואת בניו לגוי, ודינו של הקונה שדה מיד הגוי לעניין הבאת ביכורים.
"המוכר את עצמו ואת בניו לגוי - אין פודין אותו":
הגמרא מבארת כי דין זה לא נאמר בכל מקרה, אלא במי שכבר מכר את עצמו פעמיים לפני כן:
בפעמים הראשונות: פודים אותו.
בפעם השלישית: אין פודין אותו, שכן הוא בבחינת חסר תקנה - אנו פודים אותו והוא חוזר ומוכר את עצמו שוב.
בניו: פודים אותם, אך רק לאחר מותו, שהרי בעודו בחיים היה חוזר ומוכרם.
הקונה שדה מן הגוי - חיוב ביכורים:
ממשיכה המשנה: אדם שמכר את שדהו לגוי, ולאחר מכן קנה אותה יהודי מידי אותו גוי - הקונה חייב להביא ביכורים מן הפירות, אף על פי שגדלו בעת שהשדה הייתה ברשות הגוי. וטעם הדבר: מפני תיקון העולם.
הגמרא מסבירה כי למעשה נתקנו כאן שתי תקנות שונות, בזו אחר זו:
מעיקר הדין: הקונה שדה מנוכרי חייב בהבאת ביכורים, שכן אין בכוחו של הנוכרי להפקיע את חיוב הביכורים. אלא שאנשים רבים ראו בכך ראיה שהשדה נותרה במעמדה הנעלה והקדוש, ולפיכך סברו שאין כל בעיה למוכרה לנוכרי - הרי בסופו של דבר עדיין יביאו ממנה ביכורים ועדיין תפקיע את הטומאה.
התקנה הראשונה: תיקנו חכמים שהקונה שדה מגוי אינו מביא ביכורים, כדי שידעו הכול שהגדל ברשות הנוכרי יורד בדרגת קדושתו - אף שמעיקר הדין הוא חייב בביכורים. מתוך תחושה זו, שהקדושה יורדת, יימנעו מלמכור את שדותיהם לגויים.
התקנה השנייה: לאחר מכן ראו חכמים שיש אנשים הנאלצים למכור את שדותיהם, ומשתיקנו שאין מביאים ביכורים כל עוד השדה בבעלות הנוכרי, נמצא שרבים הותירו את השדות בידי הנוכרים - שהרי ממילא, לדעתם, אין בהן עוד קדושה, ולא הקפידו לפדותן. לפיכך חזרו בהם והשיבו את התקנה לקדמותה: הקונה שדה מנוכרי חייב להביא ביכורים.
באופן זה לא תישאר הקרקע בידי הנוכרי, אלא תוחזר אל הקדושה - אל קדושתה של הבעלות היהודית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים: המוכר את עצמו ואת בניו לגוי אין פודין אותו לאחר שחזר ומכר את עצמו פעמים, ואילו את בניו פודים לאחר מותו; והקונה שדה מיד הגוי מביא ממנה ביכורים מפני תיקון העולם - כפי שנתבאר בשלבי התקנות, שנקבעו כדי שלא יימכרו הקרקעות לנוכרים, ואם נמכרו - שיחזרו וייפדו לרשות ישראל.