אנו עומדים במסכת גיטין, בדין הזורק גט לאשתו. שנינו כי אם זרק הבעל את הגט והאישה עומדת בתוך ביתה או בתוך חצרה, הרי זו מגורשת והגט כשר, אף על פי שלא הגיע לידיה ממש.
מקור הדין:
נאמר בתורה "ונתן בידה", ומכאן למדו חכמים שכל זמן שהגט מצוי ברשותה, הרי זה כאילו בא לידה ממש.
התנאי שהרשות תהא דומה לידה:
אין די בכך שהמקום שייך לה, אלא עליו להיות דומה לידה: כשם שידה משתמרת לדעתה והיא נותנת דעתה עליה לשמור את המונח בה, כך גם הרשות צריכה להיות נתונה לשליטתה. לפיכך נדרש שתעמוד בסמוך לאותה רשות ובאותו תחום.
ומה בדבר הכלל "כל מה שקנתה אישה קנה בעלה"?
אמנם כלל הוא שזכייתה של האישה היא זכיית הבעל, אך אין הדבר אמור אלא עד לרגע נתינת הגט. באותו רגע עצמו זוכה האישה בחצרה או בביתה בקניין גמור, ונמצא שהגט בא לרשותה שלה ולא לרשות בעלה.
זרק את הגט ברשותו של הבעל:
בתוך ביתו או בתוך חצרו: אף על פי שהאישה עומדת שם, ואפילו מונח הגט על גבי מיטה שהוא עמה עליה - כל עוד המיטה שייכת לבעל, המקום רשותו הוא, ואינה מגורשת.
לתוך חיקה או לתוך קלתה: נפל הגט לתוך חיקה או לתוך הסל שבו היא מניחה את חפציה - הרי זו מגורשת, ואפילו בתוך ביתו. וטעם הדבר, כדברי הגמרא: אין אדם מקפיד על השטח שתופסים חיקה או קלתה, ומקומות אלו נחשבים שלה לשעתם בשעה שהיא מניחה בהם את חפציה. משום כך הרי הם רשותה, והגט כשר אף שהדבר נעשה בביתו.
לסיכום: למדנו כי רשותה של האישה נחשבת כידה מכוח הכתוב "ונתן בידה", ובלבד שתהא דומה לידה - משתמרת לדעתה והיא עומדת בסמוך לה. הכלל "כל מה שקנתה אישה קנה בעלה" אינו מעכב, שכן בשעת הנתינה זוכה היא בחצרה בקניין גמור. זרק לה בתוך ביתו או בתוך חצרו - אינה מגורשת, אף אם הוא עמה במיטה; אך זרק לתוך חיקה או לתוך קלתה - הרי זו מגורשת, שכן אין אדם מקפיד על מקומות אלו, והרי הם רשותה.