אנו פותחים בלימוד מסכת גיטין, פרק א', משנה א'.
המשנה פותחת: "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם" - שליח שנשלח להביא גט לאישה כדי שתתגרש בו, והוא מביאו ממדינת הים, מחוץ לארץ ישראל, נדרש להצהיר בשעת מסירת הגט שגט זה נכתב בפניו ונחתם בפני עדיו בפניו.
מהו הטעם לאמירה זו? נחלקו בכך אמוראי הגמרא, ולפי שתי הדעות נבאר את המשנה:
רבה - "לפי שאין בקיאין לשמה": בני מדינת הים אינם בקיאים בהלכה שהגט צריך להיכתב ולהיחתם לשם האיש ולשם האישה, ובלא זאת אין הגט כשר. אמירת השליח מבררת שהגט נכתב כדין לשמה.
רבא - "לפי שאין עדים מצויין לקיימה": אם יערער הבעל ויטען שהגט מזויף, עלינו להיות מסוגלים לאמת את חתימות העדים. מחמת המרחק אין מצויים אנשים המכירים את החתימות ויכולים להעיד שהן תקפות. משום כך התירו חכמים, כיוצא מן הכלל, לסמוך על עדותו של השליח לבדו, אף שהוא עד אחד, ואמירתו מקיימת את הגט.
עד היכן נחשב המקום "מדינת הים":
"רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר" - אף המביא גט משתי ערים אלו, הסמוכות לארץ ישראל ממש מעבר לגבולה הדרום מזרחי, צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". לדעת רבה, אף שהן קרובות, עדיין אין יושביהן בקיאים בדין "לשמה"; ולדעת רבא, אין רבים הבאים משם לארץ ישראל, ולפיכך שוב לא יימצאו עדים לאמת את החתימות.
"רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד" - אפילו כפר קטן זה הסמוך ללוד, הצמודים זה לזה ואף בתוך התחום, בתוך אלפיים אמה. במציאות, יושבי מקום קרוב כזה בקיאים בדין "לשמה", ואף מצויים אנשים היכולים לאמת את החתימות. אלא שרבי אליעזר סובר שאין לחלק במדינת הים - אין להבחין בין מקום למקום שמחוץ לארץ ישראל, ולפיכך אמרו חכמים בלשון גורפת שצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
דעת חכמים: "וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא המביא ממדינת הים והמוליך" - כלומר, החיוב חל הן על המביא גט ממדינת הים לארץ ישראל, והן על המוליך גט מארץ ישראל למדינת הים.
לדעת רבה, חכמים חולקים על התנא קמא. התנא קמא סבור שרק המביא גט מחוץ לארץ צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אך המביא מארץ ישראל פטור, שהרי בארץ ישראל בקיאים בדין "לשמה". באים חכמים ואומרים שגזרו גזירה: אף שבארץ ישראל בקיאים ב"לשמה", ואין הטעם קיים, מכל מקום מחמת התקנה שנאמרה בבא מחוץ לארץ, תיקנו שגם המוליך גט מארץ ישראל לחוץ לארץ צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
לדעת רבא, אין חכמים חולקים על התנא קמא אלא מבארים את דבריו: כיוון שהבעיה היא היעדר עדים לאמת את החתימות שעל הגט מחמת המרחק, בעיה זו קיימת בשווה בין בבא מחוץ לארץ לארץ ישראל ובין בהולך מארץ ישראל לחוץ לארץ, ובשני המקרים נדרשת האמירה.
ממדינה למדינה בתוך מדינת הים: המשנה ממשיכה - "המביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם". לדעת רבה, זוהי סוגיית "לשמה" הקיימת בכל מקום שבמדינת הים; ולדעת רבא, כיוון שהגט עובר ממדינה למדינה, אין מצויים במדינה אחת עדים שיוכלו לאמת את חתימות העדים שבמדינה אחרת.
"רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא" - אפילו בתוך עיר אחת, כדוגמת מזרח ברלין ומערב ברלין, שאי אפשר לעבור מחלק אחד לחברו מחמת חציצת שלטון בין השניים, אף שם צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". הגמרא מבארת שכוונת המשנה לעיר כזו שבארץ ישראל, והבעיה היא שאין אפשרות לאמת את העדים כיוון שאין עוברים מצד אחד למשנהו. נמצא שאף רבה מודה לטעמו של רבא בדבר אימות העדים, אלא שלדעתו נוסף על כך קיימת גם בעיית "לשמה" בגט הבא מחוץ לארץ.
לסיכום: למדנו את דין המביא גט ממדינת הים, הנדרש להצהיר "בפני נכתב ובפני נחתם", ואת שני הטעמים לתקנה - "אין בקיאין לשמה" לדעת רבה, ו"אין עדים מצויין לקיימה" לדעת רבא. עמדנו על מחלוקת התנאים בשאלה עד היכן נחשב המקום מדינת הים (הרקם והחגר, כפר לודים ולוד), על דעת חכמים המחייבת אף את המוליך גט מארץ ישראל למדינת הים, ועל דין המביא ממדינה למדינה ומהגמוניא להגמוניא - שממנו עולה שאף רבה מודה לטעם אימות העדים.