אנו ממשיכים במסכת עדיות פרק ה', ומגיעים למשנה ז', האחרונה שבפרק, החותמת את פרשת עקביא בן מהללאל שחלק על החכמים בארבעה דברים. משנה זו נפלאה במיוחד, שכן היא משקפת את דרך פעולתו של התהליך ההלכתי ואת דמותו של החכם.
צוואתו של עקביא לבנו:
"בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר" - סמוך לפטירתו פנה עקביא לבנו וציווהו שלא ילך אחר דעתו באותם ארבעה דברים שבהם חלק על החכמים.
"אמר לו: ולמה לא חזרת בך?" - הבן משיב לאביו: אם אכן דעתך שההלכה כדברי החכמים, מדוע אינך חוזר בך בעצמך? ואם אין דעתך כן, מדוע אתה מורה לי לחזור בי?
"אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים" - כאן מתברר שהמחלוקת אינה בסברה אלא במסורה עצמה, ושני הצדדים נסמכים על רוב:
עקביא: בשעה שלמדתי, הקונצנזוס ורוב החכמים סברו כדעתי, ועל פיהם אני הולך.
החכמים: לא כי, הדעה המקובלת והרווחת הייתה כדברינו.
נמצא שהוויכוח הוא מי היה הרוב, ומשום כך הגיעו למבוי סתום שאין בכוחם להכריעו. ראוי להדגיש: אילו הייתה הסנהדרין נמנית ומכריעה בהצבעה רשמית כדעה אחת, לא היה עקביא רשאי לחלוק עליהם, שכן זהו דינו של זקן ממרא. אך כאן לא נפסקה ההלכה מלכתחילה, ואין המדובר אלא בלימוד המסורה.
מכאן ואילך נותן עקביא לבנו עצה טובה. הוא עצמו מחויב לעמוד על שלו, מתוך יושרה ומתוך רצון לשמר את מסורתו; אך לבנו יש מרחב תמרון רחב יותר, וההבדל נעוץ במקור השמועה:
אצל עקביא: "אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן" - כל צד נסמך על מסורת שקיבל מן המרובים, ואין הכרעה.
אצל הבן: "אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין" - את הדעה שההסכמה הייתה כדעת עקביא קיבלת מאדם אחד בלבד, מאביך, ואילו את הצד השני אתה שומע מפי הרבים.
אמנם אין בכך כדי לפסול את המסורת שקיבל מאביו, שהרי גם דעת יחיד מסורה לגיטימית היא; אך הבן, בזמנו ובמקומו, עֵד לכך שהמיעוט סובר כאביו והרוב סובר כחכמים. לפיכך רשאי הוא שלא ללכת אחר המיעוט שקיבל, אלא לנטות אחר הרוב. "מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובין" - אם משוכנע אתה שהצדק עמי, רשאי אתה ללכת אחריי; אך אם אינך בטוח, טוב לך שתלך אחר המסורת השנייה ואחר הרבים. זו עצה שנתן עקביא לבנו, ואין המשנה מגלה לנו אם קיבלה או לא.
הבקשה השנייה - "פקוד עלי לחבריך":
לפני פטירתו התקיים ביניהם דין ודברים אחרון. "אמר לו: פקוד עלי לחבריך" - ביקש הבן מאביו שידבר עליו טובות לפני החכמים, ויודיע להם שהמחלוקת שהייתה בינו לבינם אינה מתפשטת אל הבן, ושיקבלוהו כאחד מהם, שכן גם הוא חפץ להימנות עם החכמים.
"אמר לו: איני מפקיד" - השיב עקביא שאין בכוונתו לדבר אליהם בשמו.
"אמר לו: שמא עוולה מצאת בי?" - שאל הבן: האם יש בי פגם? שמא אינך מבקש להמליץ עליי מפני שאינך רואה אותי ראוי לכך?
"אמר לו: לאו" - השיב עקביא שאין הוא רואה בו כל פגם. אלא שאין הוא מבקש להישען על קרבת משפחה, ולהעמיד את קבלת בנו על מעמדו של אביו. בית המדרש אמור להיות מקום שבו כל אדם עולה או יורד על פי מעלותיו וכישוריו בלבד.
"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" - מעשיך שלך הם שיכריעו: אם תנהג כראוי, יקרבוך ויכבדוך ותהיה חלק מן המעגל הפנימי של החכמים; ואם תנהג שלא כשורה ולא כדרך הראויה לתלמיד חכם, ראוי שירחיקוך, ואיני חפץ שיתייחסו אליך התייחסות מיוחדת רק משום שהמלצתי עליך. אין אני מבקש להטות את התהליך בדיבור טוב לטובתך, שכן אם ראוי אתה - סופך שתזכה בהכרה ובקבלה מאליהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את צוואתו של עקביא בן מהללאל לבנו. בעניין ארבעת הדברים הבהיר כי המחלוקת בינו לבין החכמים היא מחלוקת במסורה, שכל צד נסמך בה על רוב, ולכן הוא עצמו מחויב לעמוד בשמועתו; ואילו הבן, השומע דעת יחיד מול דעת מרובים, ראוי לו לאחוז בדברי המרובים. ובעניין הבקשה להמליץ עליו לפני החכמים למדנו את היסוד "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" - מעמדו של אדם בבית המדרש נקבע על פי מעשיו ומעלותיו שלו, ולא על פי קרבת משפחה והמלצה.