עדויות פרק ו' משנה ג': בשר ועצם שפרשו מאבר של אדם חי

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

המשנה שלפנינו היא המשנה הארוכה ביותר בכל הש"ס - שלוש מאות ותשע עשרה מילים, ומכאן שחומר רב עומד לפנינו. נושאה הוא מעמדו של חלק שפרש מאבר מן החי.

לכל הדעות, אבר שנקטע מאדם חי, שיש בו עצם שלמה ובשר סביבה בכמות שהייתה מאפשרת לו להתקיים ולהחלים אילו נותר מחובר, והבשר מחובר בגידים - הרי הוא מקור טומאה, ומטמא לא רק במגע ובמשא אלא אף באוהל, כלומר בעצם ההימצאות עמו תחת קורת גג אחת, כדין מת. השאלה העומדת לדיון היא עד כמה דומה אבר זה למת ממש.

שלוש דעות במחלוקת:

המחלוקת עוסקת בשאלה מה דינם של בשר או עצם שהופרדו מן האבר שנקטע - הרגל הקטועה, לשם הדוגמה. נפתח בלשון המשנה, ולאחר מכן נסכם את השיטות.

"כזית בשר הפורש מאבר מן החי" - אילו היה זה מת, כזית בשר הפורש ממנו מטמא. מה הדין כאשר האבר נפרד מאדם שהיה חי בשעת ההפרדה? "רבי אליעזר מטמא" - הרי הוא כמת, ומקור טומאה הוא. "ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרין" - שני החכמים, מאותם שלושה הנזכרים אף במשנה הקודמת, אומרים כי משנפרד הבשר מן האבר הקטוע, שוב אינו מטמא כלל.

"עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי" - שבר עצם בגודל גרעין שעורה, שאילו פרש מן המת היה מטמא במגע ובמשא. "רבי נחוניא מטמא" - שבר עצם זה טמא, לא באוהל אך במגע ובמשא. "ורבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין" - שברי עצם שפרשו מאבר קטוע אינם מטמאים כלל.

לסיכום שלוש השיטות:

רבי אליעזר: הבשר שפרש מן האבר טמא, אך לא העצם.
רבי נחוניא: העצם שפרשה מן האבר טמאה, אך לא הבשר.
רבי יהושע: אבר מן החי צריך להישאר אבר שלם; משהופרדו ממנו בשר או עצם, אין להם עוד מעמד מיוחד ושניהם טהורים.

קושיית החכמים על רבי אליעזר:

"אמרו לו לרבי אליעזר: מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי?" - מדוע אתה מטמא את הבשר מלכתחילה? "אמר להם: מצינו אבר מן החי כמשלם" - אבר מן החי מושווה למת שלם, "ומה המת - כזית בשר הפורש ממנו טמא, אף אבר מן החי - כזית בשר הפורש ממנו יטמא": כשם שכזית בשר הפורש מן המת מקור טומאה הוא, כך כזית בשר הפורש מאבר שנקטע.

השיבו לו רבי יהושע ורבי נחוניא שאין הדברים מתיישבים: אתה עצמך מבחין בין עצם לבשר, הבחנה שאינה קיימת במת, שבו העצם והבשר טמאים כאחד. עצם העובדה שאתה מטהר את העצם מלמדת שאינך משווה את האבר למת ממש, ומשכך אין מקום לומר שהבשר יטמא.

ובלשון המשנה: "אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת - שכן טימאת עצם כשעורה הפורש ממנו" - במת אכן שניהם טמאים, והדברים עולים יפה. "תטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי - שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו?" - כיצד תטמא את הבשר הפורש מן האבר הקטוע, בשעה ששבר העצם הפורש ממנו טהור בעיניך? רבי אליעזר אינו משיב על כך.

אותה קושיה כלפי רבי נחוניא:

"אמרו לו לרבי נחוניא: מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי?" - מדוע פירור עצם שפרש מאבר קטוע טמא בעיניך? "אמר להם: מצינו אבר מן החי כמשלם" - לאבר שנקטע מעמד של מת שלם, "ומה המת - עצם כשעורה הפורש ממנו טמא, אף אבר מן החי - עצם כשעורה הפורש ממנו טמא": כשם שפירור עצם מן המת, אף בגודל גרעין שעורה, טמא, כך פירור עצם הבא מאבר שנקטע מאדם חי.

אף כאן השיבו לו: אם אתה משווה את האבר הקטוע למת, אין כל מקום להבחין בין עצמות לבשר, ואילו אתה מטמא את העצם ומטהר את הבשר. ובלשון המשנה: "אם טימאת עצם כשעורה הפורש מן המת - שכן טימאת כזית בשר הפורש ממנו" - במת שניהם שווים במעמדם. "תטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי - שכן טיהרת כזית בשר הפורש ממנו?" - וגם רבי נחוניא אינו משיב.

מדוע מבחין רבי אליעזר בין בשר לעצם?

"אמרו לו לרבי אליעזר: מה ראית לחלוק מידותיך? או טמא בשתיהן או טהר בשתיהן!" - מדוע ראית לנכון לחלק ביישום הדינים בין עצם לבשר הבאים מאבר שנקטע? עשה את שניהם טמאים או את שניהם טהורים. רבי אליעזר משיב בשני טעמים לכך שהבשר חמור מן העצם:

"מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות, שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים, מה שאין כן בעצמות" - פגר של נבלה, סוס או פרה או חזיר או כבש, מטמא, אך רק בשרו ולא עצמותיו. וכן בשרצים, אותן בריות קטנות זוחלות, עכבר מת או חפרפרת וכיוצא בהם: הבשר מטמא ואילו העצמות אינן מטמאות. נמצא שהבשר מקור טומאה חזק מן העצם.
"דבר אחר: אבר שיש עליו בשר כראוי - מטמא במגע ובמשא ובאוהל" - כל עוד יש באבר די בשר, אף שאין זה מאה אחוז, מטמא האבר לא רק במגע ובמשא, שהם נגיעה ישירה ונשיאת משקלו, אלא אף באוהל. "חסר הבשר - טמא": אם חסר מעט בשר, כל עוד היה עשוי לחזור ולהחלים אילו נותר האבר מחובר, עדיין נחשב אבר וטמא. "חסר העצם - טהור": אם חסר מן העצם אף כלשהו, ואין בו עצם שלמה, שוב אין זה אבר והרי הוא טהור. נמצא שנדרשת עצם שלמה במאה אחוז, ואילו בבשר די בתשעים אחוז - הרי שהבשר חזק יותר כמקור טומאה.

מדוע מבחין רבי נחוניא בין עצם לבשר?

"אמרו לו לרבי נחוניא: מה ראית לחלוק מידותיך? או טמא בשתיהן או טהר בשתיהן!" - ורבי נחוניא משיב בשלושה טעמים לכך שהעצם חמורה מן הבשר:

"מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר, שהבשר הפורש מן החי טהור, ואבר הפורש ממנו והוא בבריאתו טמא" - מה שעושה את האבר למקור טומאה הוא העצם שבתוכו. בשר שנחתך מאדם חי, ואפילו נתח גדול, ואפילו הלשון כולה או הכליות, טהור; ואילו אבר קטנטן, כזרת של תינוק, כל עוד הוא שלם כפי שנברא ויש בתוכו עצם - טמא ומקור טומאה. הרי שהעצם היא העיקר ולא הבשר.
שיעורי הטומאה: בבשר, שיעור כזית מטמא בכל הדרכים - במגע, במשא ובאוהל; ואילו פחות מכשיעור, אפילו תשעים ותשעה אחוז ממנו, טהור לגמרי. בעצמות, אחד השיעורים הוא רוב העצמות, מאה עשרים וחמש עצמות מן השלד, המטמאות אף הן בכל הדרכים; אך אם חסר השיעור ונותרו מאה עשרים וארבע עצמות, אף שאין הן מטמאות עוד באוהל, עדיין הן מטמאות במגע ובמשא, שהרי אף עצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא. נמצא שהעצמות אוחזות בטומאתן זמן ארוך יותר, שהן מקור טומאה חזק מן הבשר.
"דבר אחר: כל בשר המת שהוא פחות מכזית - טהור" - אפילו גופה שלמה, אם היא זעירה ואין בבשרה כזית, טהורה. ואילו "רוב בניינו ורוב מניינו של מת" מטמאים ללא קשר לשיעור: רוב בניינו הוא רוב גובהו של אדם, כגון הירכיים והשדרה, ואף אם חסרה עצם ירך או אחרת; ורוב מניינו הוא מאה עשרים וחמש עצמות, אף אם אין בהן הנפח הנדרש בשברי עצמות שנאספו יחד, שהוא רובע הקב, כחמש מאות סנטימטר מעוקב. כך למשל בנפל זעיר שהופל: אף שאין בכל בשרו כזית, אם יש בו רוב שלד, עצמותיו הזעירות מטמאות ללא קשר לשיעור. הרי שיש בעצמות כוח ייחודי שאינו קיים בבשר.

שיטת רבי יהושע:

רבי יהושע סובר שלא עצמות ולא בשר שפרשו מאבר קטוע מטמאים. יש דין הקרוי אבר מן החי והוא מקור טומאה, אך זאת דווקא כשהוא אבר שלם. משאיבד מעמדו כאבר, מפני שחסר בו שיעור העצם או הבשר, שוב אין בו כלום, ואין הוא מושווה כלל לגופה, אלא דין נפרד הוא לעצמו.

"אמרו לו לרבי יהושע: מה ראית לטהר בשתיהן?" - מדוע ראית לנכון לטהר גם את העצם וגם את הבשר שפרשו מאבר קטוע? "אמר להם: לא, אם אמרתם במת - שכן רוב ובניין ורקב, תאמרו בחי שאין בו רוב ובניין ורקב".

במת יש דיני טומאה ייחודיים: רוב, בניין ורקב. רקב הוא שאריות הריקבון: אדם שהונח ללא בגדים כלשהם על לוח שיש ונותר שם שנים רבות, מה שנשאר ממנו מטמא אף באוהל. ואילו באבר מן החי אין מציאות של רוב האבר, או רוב עצמותיו, או רקב שלו, שיהיו מקור טומאה. הרי שיש במת דינים ייחודיים שאינם חלים כלל על אבר שנכרת.

לפיכך אומר רבי יהושע: אבר שלם - העצם כולה, הגידים המחברים וכל הבשר, למעט מעט שהיה מחלים אילו נותר מחובר - הוא ענין בפני עצמו הקרוי אבר מן החי; אך כל שפחות מזה, בין שחסרה בו עצם ובין בשר או עצם שפרשו ממנו, טהור לחלוטין.

וההלכה נפסקה כרבי יהושע, כדעה השלישית: אבר שלם מן האדם החי טמא, אך כל שפחות מכך, וכן כל דבר שהופרד מן האבר, טהור לגמרי.

המאמר המקורי

אות עדויות ו:ג

כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא מְטַהֲרִים. עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, רַבִּי נְחוּנְיָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֲרִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי. אָמַר לָהֶם, מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם. מַה הַמֵּת, כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, אַף אֵבֶר מִן הַחַי, כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּאתָ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, תְּטַמֵּא כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ הֵימֶנּוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא, מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי. אָמַר לָהֶם, מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם. מַה הַמֵּת, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, אַף אֵבֶר מִן הַחַי, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, תְּטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ, אוֹ טַמֵּא בִשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, מְרֻבָּה טֻמְאַת הַבָּשָׂר מִטֻּמְאַת הָעֲצָמוֹת, שֶׁהַבָּשָׂר נוֹהֵג בַּנְּבֵלוֹת וּבַשְּׁרָצִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֲצָמוֹת. דָּבָר אַחֵר, אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. חָסֵר הַבָּשָׂר, טָמֵא. חָסֵר הָעֶצֶם, טָהוֹר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא, מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ, אוֹ טַמֵּא בִשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, מְרֻבָּה טֻמְאַת הָעֲצָמוֹת מִטֻּמְאַת הַבָּשָׂר, שֶּׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר, וְאֵבָר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, וְהוּא כִבְרִיָּתוֹ, טָמֵא. דָּבָר אַחֵר, כַּזַּיִת בָּשָׂר מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְרֹב עֲצָמוֹת מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. חָסֵר הַבָּשָׂר, טָהוֹר. חָסֵר רֹב עֲצָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁטָּהוֹר מִלְּטַמֵּא בְאֹהֶל, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא. דָּבָר אַחֵר, כָּל בְּשַׂר הַמֵּת, שֶׁהוּא פָחוֹת מִכַּזַּיִת, טָהוֹר. רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מָה רָאִיתָ לְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּמֵּת, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב, תֹּאמְרוּ בַחַי שֶׁאֵין בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב: 1) An olive’s quantity of flesh severed from a limb of a living man: 1) Rabbi Eliezer pronounces impure and Rabbi Joshua and Rabbi Nehunia pronounce pure. a) A barley-grain’s quantity of bone severed from a limb of a living man, b) Rabbi Nehunia pronounces impure and Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua pronounce pure. 2) They said to Rabbi Eliezer: what reason have you found for pronouncing impure an olive’s quantity of flesh severed from a limb of a living man? 1) He said to them: we find that a limb from a living man is like an entire corpse; just as in the case of a corpse, an olive’s quantity of flesh severed from it is impure, so also in the case of a limb from a living man an olive’s quantity of flesh severed from it must be impure. 2) They said to him: No! When you pronounce impure an olive’s quantity of flesh severed from a corpse, it is because you have pronounced impure a barley-grain’s quantity of bone severed from it. But how can you also pronounce impure an olive’s quantity of flesh severed from a limb of a living man, seeing that you have pronounced pure a barley-grain’s quantity of bone severed from it? 3) They said to Rabbi Nehunia: what reason have you found for pronouncing impure a barley-grain’s quantity of bone severed from a limb of a living man? 1) He said to them: we find that a limb from a living man is like an entire corpse; just as in the case of a corpse, a barley-grain’s quantity of bone severed from it is impure, so also in the case of a limb from a living man, a barley-grain’s quantity of bone severed from it must be impure. 2) They said to him: No! When you pronounce impure a barley-grain’s quantity of bone severed from a corpse, it is because you have pronounced impure an olive’s quantity of flesh severed from it. But how can you also pronounce impure a barley-grain’s quantity of bone severed from a limb of a living man, seeing that you have pronounced pure an olive’s quantity of flesh severed from it? 1) They said to Rabbi Eliezer: what reason have you found for dividing your standards? Either pronounce them both impure, or pronounce them both pure! 1) He said to them: greater is the impurity of flesh than the impurity of bones, for the defilement of flesh applies both to (animal) carcasses and to creeping things, but it is not so in the case of bones. Another answer: a limb which has on it the proper quantity of flesh causes impurity by touching and by carrying and by being under the same roof-space (ohel); if the flesh is diminished it is still impure, while if the bone is diminished it is pure. They said to Rabbi Nehunia: what reason have you found for dividing your standards? Either pronounce them both impure, or pronounce them both pure! He said to them: greater is the impurity of bones than the impurity of flesh, for flesh severed from a living man is pure, whereas a limb severed from him, while in its natural condition, is impure. Another answer: an olive’s quantity of flesh (from a corpse) causes impurity by touching and by carrying and by being under the same roof-space (ohel); and a majority of a corpse’s bones causes impurity by touching and by carrying and by being under the same roof-space (ohel); if the flesh is diminished it is pure, but if a majority of the bones is diminished, although it does not cause impurity by being under the same roof-space, it yet causes defilement by touching and by carrying.Another answer: any flesh of a corpse less than an olive’s quantity is pure, but bones forming the greater portion of the body’ build or the greater portion of the number of the corpse’s bones, even though they do not fill a quarter-kav are yet impure. They said to Rabbi Joshua: what reason have you found for pronouncing them both pure? He said to them: No! When you pronounce impure in the case of a corpse, it is because the rules of “majority”, “quarter-kav”, and “decayed matter” apply to it. But how can you say the same of a living man, seeing that the rules of “majority”, “quarter-kav”, and “decayed matter” do not apply to him?