אנו עומדים בפרק ו' של מסכת עדויות, משנה ב'. במשנה זו נחלקו התנאים בשאלה האם קיים דין מיוחד ל'אבר' הפורש מן המת, כפי שקיים באבר הפורש מן החי.
לשון העדות:
"העיד רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי על אבר מן המת שהוא טמא" - שני התנאים הללו העידו כי אבר הפורש מגופת המת מטמא.
מהו 'אבר' לעניין זה:
כאשר נוקטים לשון 'אבר' בהקשר זה, הכוונה ליחידה שלמה הכוללת שלושה מרכיבים:
העצם - עצם שלמה.
הבשר - הבשר שסביב אותה עצם.
הגידים - רקמת החיבור המחברת את העצם אל הבשר.
חידושו של דין האבר:
יש להקדים כי הבשר והעצם מטמאים גם בפני עצמם, אף ללא דין אבר: בשר המת מטמא בשיעור כזית, ועצם מטמאת במגע ובמשא אפילו בשיעור עצם כשעורה - כגודל גרעין שעורה, שבב עצם בלבד. אלא שלטמא באוהל אין די בכך.
החידוש שבדין אבר הוא שאפילו כאשר אין מתקיים אף אחד מן התנאים הללו - למשל הפרק האחרון והזעיר של הבוהן הקטנה, שאין בעצמו שיעור כשעורה ואין בבשרו שיעור כזית - הרי אם הוא נחשב 'אבר', הוא מטמא לא רק במגע ובמשא, אלא אף באוהל, כלומר בשהייה תחת קורת גג אחת. זהו דין מיוחד לאבר, ועל כך העידו שהוא נוהג אף באבר מן המת.
שיטת רבי אליעזר:
"רבי אליעזר אומר: לא אמרו אלא על אבר מן החי" - רבי אליעזר מודה שקיים מעמד מיוחד לאבר שלם, המטמא אף באוהל, אך לדעתו נאמר הדבר דווקא באבר מן החי - אבר שנחתך מאדם חי, כגון יד או רגל שנקטעו. אך במת אין מעמד עצמאי לאבר, ואין הוא נחשב יותר מסך חלקיו - העצם והבשר כשלעצמם.
מקור הדין באבר מן החי:
הלימוד נסמך על הפסוק העוסק בטומאה המועברת על ידי המת: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת... יטמא שבעת ימים". והרי המת מטמא בכל אופן שמת בו, ומדוע נאמר במפורש "בחלל חרב"? אלא ללמד שאף אבר שנכרת בחרב מאדם חי - יד שנקטעה או רגל שנקטעה - מעביר טומאה כמת עצמו.
הכול מודים אפוא שאבר מן החי מטמא, ואף באוהל, ובלבד שיש בו את העצם השלמה ואת הבשר שעליה. ולעניין זה יש נפקא מינה מעשית: אם חסר מעט מן הבשר, ובשיעור שהיה חוזר וצומח ומתרפא באדם חי, אין החיסרון מפקיע ממנו שם אבר; אך אם חסר אפילו חלק קטן מן העצם, שוב אין זה אבר.
נמצא שהמחלוקת אינה באבר מן החי, שהוא מקור טומאה לדברי הכול, אלא באבר מן המת: האם אף לו מעמד מיוחד.
קל וחומר של החכמים:
"אמרו לו: ולא קל וחומר? ומה מן החי שהוא טהור - אבר הפורש ממנו טמא, המת שהוא טמא - אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא" - רבי יהושע ורבי נחוניא השיבו לרבי אליעזר: אם אתה מודה שאבר מן החי מקור טומאה הוא, קל וחומר לאבר מן המת. שהרי מעמדו הבסיסי של אדם חי הוא טהרה, ואף על פי כן אבר הפורש ממנו טמא; המת, שמצבו הבסיסי הוא טומאה, אינו דין שאבר הפורש ממנו יהיה טמא?
תשובתו הכפולה של רבי אליעזר:
מכוח המסורת: "אמר להם: לא אמרו אלא על אבר מן החי" - כך היא הקבלה שבידי, שלא נאמר הדין אלא באבר הפורש מן החי ולא מן המת, ובכך תם הדיון.
מכוח הפירכא: "דבר אחר" - אף הקל וחומר עצמו נפרך. יסוד הפירכא הוא בהנחה שהמת חמור מן החי; אך לא כן הדבר, שכן יש צדדים שבהם החי חמור מן המת.
"מרובה טומאת החיים מטומאת המתים" - כיצד? "שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים, ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין - מה שאין כן במת".
הכוונה לטומאת מדרס: אדם חי שהוא זב, זבה, נידה או יולדת, מעביר טומאה בדרך של מדרס - כאשר הוא מטיל את משקלו על דבר המיועד לשאת משקל אדם, משכב או מושב. אף אם הונחו עשרה מזרנים זה על גבי זה והזב שוכב על העליון, נעשה המזרן התחתון אב הטומאה מדין מדרס, ובכוחו לטמא אדם ולטמא בגדים.
וכן להיפך: דבר המונח על גבי הזב, הזבה, הנידה או היולדת נעשה 'מדף'. אין זה אב הטומאה אלא ראשון לטומאה, אך עדיין מעביר טומאה לאוכלין ולמשקין. ואפילו אם מונחים עשרה מזרנים על גבי הזב, העליון שבהם ראשון לטומאה אף שאין בו מגע ישיר, ומטמא אוכלין ומשקין.
מנגנון זה של טומאת מדרס אינו נוהג במת כלל. נמצא שיש דרך שבה מטמא האדם החי ואין המת מטמא בה, ושוב אין מקום לקל וחומר, שהרי מצינו צד שבו החי חמור מן המת.
לסיכום: במשנה זו העידו רבי יהושע ורבי נחוניא שאבר מן המת טמא, ורבי אליעזר חלק וקבע שלא נאמר דין האבר אלא באבר מן החי, הנלמד מן הפסוק "בחלל חרב". החכמים ביקשו ללמוד קל וחומר מן החי אל המת, ורבי אליעזר דחה אותם בשתיים: במסורת שבידו, ובפירכא שטומאת החיים מרובה - שהחי עושה משכב ומושב ומדף, מה שאין כן במת.
במשנה הבאה נעסוק באבר מן החי עצמו, אשר לדברי הכול מטמא במגע, במשא ובאוהל, ובלבד שיש בו העצם כולה, הבשר שעליה והגידים המחברים ביניהם.