לפנינו עדות נוספת בפרק, ומעידים בה רבי יהושע ורבי צדוק. שניהם מחכמי תקופת יבנה. רבי צדוק הוא זה שהתענה ארבעים שנה קודם החורבן, ואחת משלוש הבקשות שביקש רבן יוחנן בן זכאי הייתה שיביאו אליו רופא לרפאותו. עדותם נוגעת להלכות פדיון פטר חמור.
מצוות פדיון פטר חמור:
אדם שנולד לו ולד זכר בכור לחמורו, מצווה לפדותו בשה - עז או כבש - ולתת את השה לכהן, והחמור נשאר ברשותו. אם אין ברצונו לפדות, האפשרות היחידה העומדת בפניו היא עריפת החמור מאחוריו, והחמור אסור בהנאה ואינו יכול ליהנות ממנו כלל. מכאן שהדרך המעשית היא הפדיון.
השאלה שלפנינו:
מה הדין כאשר לאחר שפדה את פטר החמור בשה, מת אותו שה? האם מוטלת על הבעלים אחריות להחליפו בשה אחר ולתיתו לכהן? בשאלה זו קיימים שני מקורות הנוטים לכיוונים מנוגדים:
פדיון הבן: דין הקרוב מאוד לפדיון פטר חמור. האב פודה את בנו הבכור בחמישה סלעים - חמישה מטבעות כסף - ונותנם לכהן. אם אבדו המטבעות לאחר הפדיון, חייב האב להביא מטבעות אחרים ולתת את הכסף לכהן.
פדיון מעשר שני: פירות שנים א', ב', ד' ו-ה' שבמחזור השמיטה, הרוצה לאוכלם מחוץ לירושלים, פודה תחילה את קדושתם על מטבעות, מעלה את המטבעות לירושלים ואוכל בהם שם, ואז מותרים הפירות באכילה מחוץ לירושלים. שם, אם אבדו המטבעות לאחר הפדיון, אין חובה להחליפם.
השאלה, אם כן, היא אם יש חובת אחריות והחלפה במי שאבד או מת לו השה קודם שמסרו לכהן, ובזה נחלקו.
לשון המשנה:
"העידו רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין בו לכהן כלום" - שה שנפדה בו בכור חמור ומת, אין לכהן בו זכות תביעה, ואין חובת החלפה. הנבלה עצמה ניתנת לכהן, והוא עושה בה כרצונו - עורה או האכלת כלביו - אך בכך מסתיים העניין. אין גוף - אין תביעה.
שורש המחלוקת:
"שרבי אליעזר אומר חייב באחריותן" - לדעתו קיימת חובת החלפה, ועליו לתת לכהן שווי של שה חי, ולפיכך יביא שה חדש. וזאת "כחמש סלעים של בן" - כשם שחייב להחליף חמישה סלעי כסף ששימשו לפדיון בנו ואבדו.
"וחכמים אומרים אין חייב באחריותן, אלא כפדיון מעשר שני" - וכדעת רבי יהושע ורבי צדוק, שאין חובה להחליף שה שאבד או מת לאחר שנעשה בו הפדיון, שכן דומה הדבר לכסף פדיון מעשר שני, שאם אבד אין צריך להחליפו.
יסוד המחלוקת בפסוקים:
פדיון פטר חמור נסמך בכתוב לפדיון הבן: "ופטר חמור תפדה בשה", ובהמשך "כל בכור בניך תפדה". השאלה היא אם סמיכות זו, ההיקש שביניהם, מלמדת שגם הדין עובר מזה לזה. לדעת רבי אליעזר הצמידות מלמדת שאף כאן נדרשת החלפת השה.
רבי יהושע ורבי צדוק, וכדעת חכמים, סוברים שאין הדבר כן, מכוח פסוק אחר בבמדבר: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה". המילה "אך" היא לשון מיעוט, ובאה למעט את היקף תחולתו של הקשר בין פדיון החמור לפדיון האדם.
כלומר, בדברים מסוימים אכן קשורים השניים זה לזה: לוי או כהן שנולד לו בן בכור אינו צריך לפדותו, וכן לוי או כהן שיש לו חמור בכור אינו צריך לפדותו. אך בדברים אחרים אינם שווים: בפדיון האדם קיימת אחריות להחליף חמישה מטבעות שאבדו, ואילו בפדיון פטר חמור אין חובה להחליף שה שמת או שאבד לאחר שחל הפדיון.
לסיכום: בעדות זו מלמדים רבי יהושע ורבי צדוק שפדיון פטר חמור שמת - אין בו לכהן כלום. רבי אליעזר מחייב באחריותו מכוח סמיכות הכתובים לפדיון הבן, וחכמים פוטרים ומדמים אותו לכסף פדיון מעשר שני, ומיעטו זאת מלשון "אך" שבפסוק.