בפרק זה אנו דנים בנוזל היוצא מן החגב, מעין 'דם' של חגב. ואולם לחגבים, ככל חסרי החוליות, אין דם ממש, אלא נוזל הקרוי המולימפה - נוזל המוטח סביב חלל גופו של החרק ומספק לו חומרי מזון, אך אינו מוביל חמצן וכיוצא בזה. אין הוא אדום כדם, אלא בעל גוון ירקרק, ורובו ככולו מים.
שאלת מעמד הכשרות:
השאלה העומדת לפנינו היא מה מעמדו של נוזל זה מבחינת הכשרות, על פי דרכו של הברטנורא. ראוי לציין כי בראשונים מצויה הבנה שונה, ולפיה הדברים אמורים בענייני טומאה וטהרה והכשר טומאה, אך לא נעסוק בה כאן. נתמקד בדרכו של הברטנורא, שהיא ההלכה כדעת הרמ"א, ובמעמדו הכשרותי של הנוזל לעניין אכילה.
יש מיני חגבים כשרים ויש שאינם כשרים. פשוט שאם החגב כשר, אף המיץ היוצא ממנו כשר. השאלה היא בחגב שאינו כשר: מה דינו של המיץ היוצא ממנו?
שני צדדים לשאלה:
שמא ייחשב הנוזל כמעין דם חגב, ולפיכך אינו כשר.
או שמא אין הוא מאכל כלל, ואף אינו אסור, שכן אין זה דם אלא נוזל הזב מגופו של החגב. הרי דמעות הנושרות מעיני אריה אינן אסורות באכילה - אין הן מאכל, אך אין הן אלא מים בעלמא. האם אף כאן כך?
עדותו של רבי צדוק:
הֵעִיד רבי צדוק "על ציר חגבים טמאים שהוא טהור" - הציר, הוא המיץ הנוטף מחגב שהוא ממין שאינו כשר, טהור, כלומר אינו אסור באכילה.
הרעיון שביסוד הדברים: כאשר הכינו חגבים לאכילה, נהגו למלוח אותם לשם שימור. המלח מוציא את הלחות שבתוך החגב, ולחות זו נוטפת ממנו. זהו ה"ציר" - נוזל מלוח היוצא מן החגב. מעיד רבי צדוק כי אין הוא אסור ואינו אוסר דברים אחרים.
גרסת המשנה הראשונה:
הצורך בעדות זו נעוץ בגרסה קדומה יותר של המשנה, המכונה 'משנה ראשונה'. בדורות שקדמו למשניות שבידינו נעשתה קודיפיקציה של המשניות הרשמיות, ואסופה זו נקראה 'משנה ראשונה'. בגרסה זו שנינו: "חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים - לא פסלו צירן", כלומר: אם כובשים חגבים כשרים וחגבים שאינם כשרים יחדיו, הציר הבא מן התערובת אינו טרף.
מלשון זו עולה כי מדובר בתערובת של ציר כשר וציר שאינו כשר, ובתערובת אמרו שכל עוד הרוב כשר - הרוב מבטל את המיעוט. אך משמע מכאן שהציר בפני עצמו היה אסור.
על כך בא רבי צדוק וקובע שאין הדבר כן: המשקה המזיע מתוך החגב, אף מזן שאינו כשר, אינו אלא משקה. עיקרו מים, ואין לו מעמד הלכתי של מוצר הבא מבעל חיים שאינו כשר, אף שהחגב עצמו אינו כשר, שכן אין זה דם או כיוצא בו.
לסיכום: הנוזל היוצא מן החגב אינו דם אלא המולימפה, שרובה מים. אף שהמשנה הראשונה משמעה שהציר של חגב טמא אסור בפני עצמו ואינו ניתר אלא מדין ביטול ברוב, העיד רבי צדוק שציר חגבים טמאים טהור - אין בו מעמד של מוצר מבעל חיים אסור, ואינו אסור באכילה.