מסכת עדיות, פרק א', משנה א'. הפרק הראשון במסכת עדיות עוסק בעיקרו במחלוקות שבין הלל לשמאי - לא בית הלל ובית שמאי, אלא הלל ושמאי עצמם. בשלוש המשניות הראשונות נעסוק במקרים שבהם נחלקו השניים, ואילו החכמים לא פסקו לא כדעת זה ולא כדעת זה.
רקע: כיצד נעשית אישה נידה:
המשנה הראשונה עוסקת בענייני טומאה וטהרה, וסובבת סביב אישה שנעשתה נידה. המקום שבו גדל התינוק נקרא רחם, וכאשר אין בו תינוק עשויה הרירית לצאת בדמות דם. ברגע שהדם יוצא מן הרחם ונכנס אל הפרוזדור - המסדרון החיצוני המוביל אל מחוץ לגופה - נעשית האישה טמאה. אם הדבר אירע כחלק רגיל ממחזורה, הרי היא נידה; אם אירע באמצע המחזור, הרי היא זבה. בכל אופן, יציאת הדם מן הרחם אל הפרוזדור היא הרגע שבו נעשית האישה טמאה.
השאלה שלפנינו:
החשש שבו עוסקת המשנה הוא באישה שעסקה בטהרות - בתרומה או בקודשים - ובהפסקת הצהריים גילתה שיש שם דם. הרי היא טמאה, אך השאלה היא כיצד נדע מאימתי הגיע הדם למקומו: שמא הגיע זמן רב קודם לכן ושהה בפרוזדור מבלי לצאת.
מעיקר הדין, בכל מצב של ספק פונים תחילה אל החזקה, אל הסטטוס קוו ההלכתי, הנקרא 'חזקה דמעיקרא' - המצב הקודם, שבו הייתה האישה טהורה. לפי זה יש להניח שהיא טהורה עד לרגע שבו נראה הדם. אולם מן המשנה עולה שאין הדבר פשוט כל כך.
שיטת שמאי:
"שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן" - לדעת שמאי, עד שרואה האישה את הדם רשאית היא להחזיק את עצמה טהורה. אישה שראתה דם בהפסקת הצהריים, הטהרות שעסקה בהן חמש דקות קודם לכן טהורות הן. "דיין שעתן" פירושו שדי לנו בכך שתיטמא משעת הראייה ואילך, ואין לחשוש כלל למה שאירע קודם לכן.
שיטת הלל:
"הלל אומר: מפקידה לפקידה" - הלל מסכים שמעיקר הדין יש לה חזקה דמעיקרא והרי היא בחזקת טהורה עד שעת הראייה, אלא שיש לגזור ולהחמיר חומרה נוספת בכל הנוגע לתרומה ולקודשים. לפיכך דוחים את זמן הטומאה אחורה עד לגבול הספק: אם הפעם האחרונה שבדקה את עצמה הייתה לפני חמישה ימים, מניחים שמא היה הדם שם כבר חמישה ימים, וכל הטהרות שנגעה בהן במשך אותם ימים טמאות. וכלשונו: "אפילו לימים הרבה" - ואין נפקא מינה אם מדובר בימים רבים.
פסק החכמים:
"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת". החכמים חולקים על שניהם: הלל מחמיר יותר מדי, ואילו שמאי מקל יותר מדי. אף הם מסכימים שיש להחמיר בטיפול בקודשים שמא נחשפו לטומאה, אלא שנוקטים את הפחות מבין שני הזמנים:
מפקידה לפקידה: משך הזמן שחלף מאז הבדיקה האחרונה שבה וידאה שהיא טהורה.
מעת לעת: אף אם לא בדקה את עצמה כלל, אין חוזרים אחורה יותר מעשרים וארבע שעות.
נמצא שלדעת חכמים אישה העוסקת בטהרות ונוגעת בדברים שעליהם להישאר טהורים, חובה עליה לבדוק את עצמה פעמיים ביום: בבוקר ובערב. ואם לא עשתה כן, יש כאן מעין קנס - מחזירים אותה עד עשרים וארבע שעות אחורה, אך לא למעלה מכך.
אישה שיש לה וסת קבוע:
עד כאן עיקר ההלכה. ומוסיפה המשנה: "כל אישה שיש לה וסת - דיה שעתה". החכמים מודים שאישה שמחזורה קבוע וידוע לה - כגון שבכל יום שלושים לחודש חוזר מחזורה והיא רואה דם - ובדקה וראתה את הדם בדיוק במועד שבו ציפתה לראותו, דיה שעתה: מניחים שהדם הגיע אך ורק באותה שעה ולא קודם לכן. ואילו אם ראתה שלא במועד וסתה, חוזרים לכללים שנתבארו: עשרים וארבע שעות אחורה, או מפקידה לפקידה, מן הבדיקה האחרונה שערכה.
"המשמשת בעדים הרי זה כפקידה":
לבסוף מלמדת המשנה שאישה שבדקה את עצמה לאחר ששימשה עם בעלה, בדיקה זו נכללת בחשבון - "ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה". נקטה המשנה לשון רבים, "בעדים", משום שעליה לבדוק לפני התשמיש ולאחריו; אולם הבדיקה שלפני אינה נחשבת, שכן מניחים שמא לא ערכה אותה כראוי מתוך היסח הדעת.
הבדיקה שלאחר התשמיש, לעומת זאת, נחשבת. אפשר היה לחשוב שלא תיחשב, מטעם כלשהו - שמא הוסתר הדם על ידי נוזל אחר - אך אין הדבר כן: משבדקה את עצמה, בדיקתה עולה לה, וממנה נמדדת נקודת העצירה של הפקידה, הפעם האחרונה שבה וידאה שהיא טהורה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו שמאי והלל בדין אישה שעסקה בטהרות ומצאה דם: לשמאי "דיין שעתן" ואין חוששים למפרע, ולהלל "מפקידה לפקידה" ואפילו לימים הרבה. החכמים פסקו לא כזה ולא כזה, אלא כמיעוט שבין שני הזמנים - מעת לעת או מפקידה לפקידה. עוד למדנו שאישה בעלת וסת קבוע שראתה בזמנה, דיה שעתה, ושבדיקת המשמשת בעדים נחשבת כפקידה לעניין זה.