זוהי המשנה האחרונה במסכת חגיגה, והמשנה החותמת את סדר מועד כולו. תודה שהצטרפתם אלינו ללימוד סדר מועד, ואני מקווה שתצטרפו אלינו גם כאשר נפתח את סדר נשים במסכת יבמות.
במשנה הקודמת למדנו כיצד היו הכהנים מטהרים את העזרה, חצר בית המקדש, לאחר צאת יום טוב. הטעם לכך: עמי הארץ, הנחשבים בדרך כלל טמאים, נחשבו טהורים במהלך יום טוב, אך משהסתיים החג חוזרים ומחשיבים אותם למפרע לטמאים, וממילא כל הכלים שנגעו בהם במקדש במהלך יום טוב נחשבים טמאים.
כיצד נעשה תהליך הטהרה:
המשנה מלמדת שהיו מטבילים את כל הכלים שבמקדש. ובמהלך יום טוב עצמו היו מזהירים את עמי הארץ מראש ואומרים להם: "היזהרו, אל תיגעו בשולחן" - השולחן שעליו מונח לחם הפנים - "שלא תטמאו אותו".
הטעם להבחנה זו: שאר הכלים שבמקדש ניתן היה להטבילם במקווה ולטהרם, ואילו לחם הפנים היה צריך להיות מונח על השולחן דרך קבע. אילו היו נוגעים בשולחן ומטמאים אותו במגעם, לא היה אפשר להטבילו במקווה ובד בבד להותיר עליו את לחם הפנים ברציפות. לפיכך הזהירום שלא ייגעו בו כלל.
כלים חלופיים במקדש:
המשנה ממשיכה ומלמדת כי לכל הכלים שבמקדש היו כלים חלופיים - שניים ושלישיים. נטמאו הראשונים, היו מביאים את השניים תחתיהם. ולגבי אחד הכלים קיימת מחלוקת אם היה לו כלי חלופי אם לאו.
המזבחות שאינם מיטמאים:
כל הכלים שבמקדש היו טעונים טבילה לאחר יום טוב, חוץ ממזבח הזהב, שעליו הקטירו את הקטורת בתוך ההיכל, וממזבח הנחושת - שם זה כפשוטו רק במשכן, שכן מזבח בית המקדש היה עשוי אבן. הטעם שאין הם מקבלים טומאה: הם נחשבים כקרקע, ודבר המחובר לקרקע אינו מיטמא.
אלא שהמזבח החיצון אמנם היה מחובר לקרקע, ואילו מזבח הזהב לא היה מחובר. אולם היקש בכתוב מחבר בין שני המזבחות, ומכוח חיבור זה חלים דיני המזבח החיצון אף על המזבח הפנימי, ולפיכך שניהם טהורים. זו דעתו של רבי אליעזר.
"מפני שהן מצופין" - דעת חכמים:
חכמים נוקטים לשון קצרה: "מפני שהן מצופין" - מפני שהיו מכוסים. מזבח הזהב היה עשוי עצי שיטים, ועצים אלו היו מכוסים בשכבת זהב. לשון זו נתפרשה בשני אופנים:
חכמים חולקים על רבי אליעזר: רבי אליעזר סבר שמזבח הזהב אינו מקבל טומאה, ואילו חכמים סוברים שהוא מיטמא מחמת ציפויו. מצד עצמו היה ראוי להיות טהור, שהרי כלי עץ העשוי לנחת - כלי עץ גדול המיועד שלא לזוז ממקומו, כגון מזבח - אינו מקבל טומאה. אולם מכיוון שהוא מצופה מתכת, ומתכת מקבלת טומאה בכל מקרה, הרי הוא מיטמא. הסבר זה חל אף על מזבח הנחושת שבמשכן, שאף שציפויו נחושת ולא זהב, סוף סוף שכבת מתכת היא.
חכמים מסכימים עם רבי אליעזר: אף לדעתם המזבח נשאר טהור, אלא שהטעם אינו היותו מחובר לקרקע, אלא היותו כלי עץ העשוי לנחת - כלי גדול המיועד להישאר במקומו דרך קבע, שאינו מקבל טומאה. ואם יש מקום לחשוש שיטמא מחמת שכבת המתכת המכסה אותו, על כך משיבים חכמים: "מפני שהן מצופין" - תפקידה של אותה מתכת אינו אלא כיסוי בלבד, ואין בה חשיבות מספקת כדי להפוך כלי שהיה טהור מצד עצמו לכלי המקבל טומאה.
תודה לכם שוב על שהצטרפתם אלינו למסכת חגיגה ולסדר מועד, ואנא הצטרפו אלינו למסכת יבמות בפתיחת סדר נשים.