ביצה, פרק ד', משנה א'. משנה זו דנה בשאלה כיצד מעבירים חפצים ביום טוב באופן שאינו נראה כדרכו של חול.
הבאת כדי יין ממקום למקום:
"המביא כדי יין" - המעביר כדים או חביות של יין ממקום למקום ביום טוב, וכמובן בתוך התחום, רשאי לטלטלם.
"לא יביא בסל ובקופה" - אין להביאם בסל או בקופה, משום שדרך זו נראית כפעילות של ימות החול, כדרך העוסקים במסחר וכיוצא בזה.
"אבל מביא הוא על כתפו ולפניו" - מותר לשאת את הכדים הבודדים על כתפו או לאוחזם לפניו, שכן אין בכך מראית עין של מלאכת חול.
הולכת התבן:
"המוליך את התבן" - המעביר תבן לצורך שריפה או להאכלת בהמתו.
"לא יפשיל את הקופה לאחוריו" - אין לו להשליך את הקופה, היא המיכל שבו התבן, אל מעבר לגבו.
"אבל מביא הוא בידו" - עליו לשאתו בידו לפניו. זהו שינוי מן הדרך הרגילה שבה נעשה הדבר בימות החול.
ערמת התבן והעצים שבמוקצה:
המשך המשנה אינו עוסק עוד באופן הטלטול וההובלה, אלא בשאלת ההכנה: "ומתחילין בערמת התבן" - ביום טוב מותר להתחיל וליטול מערמת התבן לצורך שריפה, אף שלא הכינה לכך מבעוד יום, שכן ממילא היא עומדת לשריפה והרי היא מוכנה, ואין בה דין מוקצה.
"אבל לא בעצים שבמוקצה" - המילה 'מוקצה' כאן אינה במשמעות המוכרת של איסור טלטול חפצים בשבת וביום טוב, אלא היא שם של מקום: אזור בירכתי הבית שבו נהגו להחזיק חפצים, ובכללם עצים. עצים אלו לא יוחדו להסקה, אלא נועדו למטרות אחרות, כגון בנייה וכיוצא בזה, ולפיכך אין מתחילים בהם ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים. ראשית, אופן ההעברה של חפצים ביום טוב: כדי יין ותבן מובאים בשינוי - על הכתף, לפניו או בידו, ולא בסל, בקופה או בהפשלה לאחוריו, כדי שלא ייראה הדבר כדרך של חול. שנית, דין ההכנה: מתחילים בערמת התבן העומדת ממילא לשריפה ואינה מוקצה, אך לא בעצים המונחים במקום המכונה 'מוקצה', שכן יוחדו לצרכים אחרים.