ביצה, פרק ג', משנה ח'. המשנה פותחת ואומרת: "אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה".
"מלא לי כלי זה, אבל לא במידה":
מדובר בחנווני המחלק סחורה, ובעיקר סחורה נוזלית, אל כליהם של הלקוחות. כך היה הנוהג: אנשים היו מביאים את כליהם, והחנווני היה ממלאם. המשנה מלמדת שרשאי אדם לומר לחנווני ביום טוב: "מלא לי כלי זה" - מלא לי אותו ביין או בשמן.
לפי הגמרא, ההיתר קיים אף על פי שהכלי עצמו הוא כלי המיועד למדידה, כלומר מידה מסוימת. תנאי אחד בלבד יש בדבר - "אבל לא במידה": כל עוד אין הקונה מזכיר את המידה עצמה, כגון שיאמר "מלא לי לוג זה". הוא אומר בסך הכול "מלא את הכלי הזה", ואינו אומר "מדוד לי".
טעם הדבר: אין מודדים ביום טוב אלא לצורך מצווה, שכן המדידה הייתה דרכו של מקח וממכר, ויש להתרחק מכל דבר המזכיר או דומה לדרך המסחר. לפיכך אין מזכירים מידה ואין נוקבים בשיעורה, אלא אומרים בלבד: "מלא את הכלי הזה".
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מחמיר ואומר: "אם כן, כלי שהוא של מידה - לא ימלאנו". אף אם אין הקונה מזכיר את שם המידה, עצם העובדה שהכלי נועד למדידה מונעת את השימוש בו ביום טוב לקבלת הסחורה מבעל החנות.
מעשה באבא שאול בן בטנית:
המשנה מביאה מעשה: "מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מידותיו מערב יום טוב ונותן ללקוחות ביום טוב". הוא היה ממלא את המידות ואת כליהם של הקונים בשמן וביין עוד מלפני יום טוב, ונותן להם אותם ביום טוב עצמו - משום שסבר כרבי יהודה, שאין למלא כלים שהם עצמם מידות.
"אף במועד עושה כן, מפני ביעור המידות":
אבא שאול אמר שאף בחול המועד היה נוהג כך. בחול המועד אין כל בעיה למדוד, והמדידה מותרת; אלא שהמילוי מבעוד מועד נעשה כדי לוודא שהמידות מלאות כראוי. הטעם לכך: בחול המועד היו רבים באים אליו ללמוד תורה, שהרי לא עסקו במלאכתם הרגילה והיו פנויים ללימוד. מתוך כך היה טרוד מן הרגיל, ולא היה בידו זמן לוודא שמידותיהם של הקונים מלאות כראוי, בלא שיירים או קצף בחלקו העליון של הכלי. לפיכך היה עושה זאת בלילה שלפני כן.
וחכמים אמרו שאף בימות החול הרגילים, ולא רק בחול המועד, היה נוהג כן - "מפני מיצוי המידות". משמעות המיצוי היא סחיטת הנוזל עד תומו: שכל השמן או היין יצא מכליו של החנווני ויכנס לכלי הקונה, כך שיקבל את מלוא מה ששילם עליו ולא יישאר דבר בכלי המוכר. בכך יש יושר יתר והקפדה על נתינת מלוא המקח.
ספירת ביצים ואגוזים ביום טוב:
המשנה ממשיכה בהלכה נוספת ביום טוב: רשאי אדם ללכת אל החנווני הרגיל אצלו ולומר לו: תן לי ביצים או אגוזים במניין, כלומר לנקוב במספר - עשר ביצים או חמישים אגוזים. הטעם: מניין זה, בסוגי פריטים אלו, הוא הספירה שבעלי בתים נוהגים בה בתוך ביתם. משום כך אין הדבר מזכיר מקח וממכר ודרך עשיית מסחר, אלא דבר שאנשים עושים בבתיהם, ולפיכך הוא מותר אף ביום טוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מותר לומר לחנווני ביום טוב "מלא לי כלי זה", ובלבד שלא יזכיר מידה, שכן אין מודדים ביום טוב אלא לצורך מצווה, מפני שהמדידה דומה לדרך המסחר. רבי יהודה מחמיר ואוסר אף למלא כלי שהוא של מידה. הבאנו את המעשה באבא שאול בן בטנית, שמילא את מידותיו מערב יום טוב ונתן ללקוחות ביום טוב, ואת טעמי המילוי מראש - "ביעור המידות" בחול המועד מחמת טרדתו בלימוד עם הרבים, ו"מיצוי המידות" אף בימות החול, כדי שיקבל הקונה את מלוא מקחו. ולבסוף למדנו שמותר לבקש ביצים ואגוזים במניין, שכן זו דרך בעל הבית בתוך ביתו ואין בה משום מקח וממכר.