בכורות, פרק ד, משנה ז. ארבע המשניות הבאות עוסקות בהלכות החלות על אנשים החשודים בעבירה על התורה. "חשוד" בהקשר זה אינו חשד בעלמא, אלא אדם שיש לו עבר מוכח: הוא עשה את המעשה האסור, יש עדים על כך ואומת שכך עשה - וכעת החשש הוא שמא יחזור ויעשה זאת שוב. כיצד מתמודדים עם כך?
החשוד על הבכורות:
במשנה שלפנינו מדובר באדם "החשוד על הבכורות" - החשוד שהטיל מום בבהמת בכור במתכוון, כדי שיוכל לשוחטה ולאוכלה או למוכרה. אין חוששים שישחט את הבכור בלא מום כלל, שהרי הבכור קודשים הוא, ושחיטת קודשים בחוץ - שחיטת בהמות קורבן מחוץ לבית המקדש - היא עבירה חמורה שעונשה כרת. אך יש לחשוש שיטיל בבהמה מום, כגון בעינה, ולאחר מכן ישחטנה, יאכלנה או ימכרנה.
יסוד הדין הוא כך: כהן המטיל מום בבכור, מלבד שעובר על איסור מן התורה, גזרו חכמים שאסור לו ליהנות מן הבהמה כלל - אין הוא רשאי לאוכלה, למוכרה, להשתמש בעורה או בצמרה.
מכיוון שאדם זה כבר נכשל בכך בעבר, קנסוהו חכמים ביתר חומרה: "אין לוקחין ממנו בשר צבאים" - אין קונים ממנו אפילו בשר הבא מן הצבי. הצבי חיה הוא ואין בו דין בכור כלל, שכן דין בכור נוהג רק בפרות, בעיזים ובכבשים, ואף אין מקריבים צבי לקורבן. אף על פי כן, מכיוון שבשר הצבי דומה לבשר העגל, חוששים שמא מוכר הוא בשר עגל שנשחט לאחר שהטיל בו מום; ומאחר שהוא יודע כי לא יקנו ממנו בשר בתורת עגל, שהרי חשוד הוא על הבכורות, יטען: "אין זה בשר עגל אלא בשר צבי". אף מכירה כזו נאסרה.
"ולא עורות שאינם עבודים":
כמו כן אין קונים ממנו עורות שלא עובדו. כהן שנפל מום בבכורו בדרך המותרת, רשאי לשוחטו ולהשתמש בעורו לצרכיו; אך אם הטיל בו מום במתכוון, קנסוהו חכמים שלא יאכל את הבהמה, ובוודאי שלא ייהנה מעורה. לפיכך, החשוד במכירת בכורות המוכר עור בהמה - אין קונים ממנו, שמא בא העור מבכור שהטיל בו מום במתכוון.
המשנה נקטה במפורש "עורות שאינם עבודים", וטעם הדבר נעוץ בסברה החוזרת ונשנית גם במשניות הבאות: עלות חומר הגלם היא חלק קטן יחסית מן העלות הכוללת של המוצר המוגמר. אין זה סביר שאדם יסתכן ויחסוך סכום מועט על ידי השגת חומרי גלם אסורים, כשלנגד עיניו האפשרות שאם ייוודע מהיכן השיג את עורותיו יפסיד לא רק את העור עצמו, אלא גם את כל העמל הרב שהשקיע בעיבודו ובהפיכתו למוצר מוגמר.
לפיכך, בעור גולמי אין לו מה להפסיד: העור הושג שלא כדין מלכתחילה, ואם תעלה המכירה בידו - ירוויח, ואם לאו - הפסדו מועט. משום כך חוששים שינסה להערים, ואין קונים ממנו עורות גולמיים. אך אין חוששים שימכור עורות מעובדים, שכן הסיכון גדול מן הרווח הצפוי.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים:
רבי אליעזר: "לוקחין הימנו עורות של נקבה" - האיסור נאמר רק בעורה של בהמה זכר, שהרי הבכור הוא תמיד זכר של פרה, עז או כבש, ואילו נקבה בוודאי אינה בכור ואין ממה לחשוש. ועוד, שניתן להבחין בעור אם בא מזכר או מנקבה.
חכמים: חולקים ואומרים שבידו לחתוך את העור של הזכר בצורה שתיראה כעורה של נקבה; ואף אם ניתן איכשהו להבחין בהבדל, בידו לטעון: "עכברים כרסמו את העור ולכן נראה הוא משונה, ונאלצתי לחותכו בצורה זו".
להלכה נפסק כדעת תנא קמא: אין קונים מן החשוד עורות, בין של זכרים ובין של נקבות.
"ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי":
הצמר עצמו חומר גלם הוא, ופשוט שאין קונים אותו ממנו. השאלה היא בצמר שעבר ליבון, שהרי הליבון כרוך במלאכה: האם דינו כעור גולמי או כעור מעובד? התשובה היא שדינו כעור גולמי, ואין קונים ממנו צמר מלובן, שכן ניקוי הצמר אינו כרוך בעבודה מרובה, ולפיכך ייטול את הסיכון.
לשון המשנה "מלובן וצואי" משמעה כפשוטה שאין קונים ממנו צמר, בין שהוא מלובן ובין שהוא מלוכלך. אולם הגמרא מקשה שאין זה ייתכן: משאמרת שאין קונים את הצמר כשהוא מלובן, קל וחומר שאין קונים אותו כשהוא מלוכלך ולא מעובד. לפיכך אין זה פירוש המילים, אלא יש לקרוא "מלובן מצואי" - צמר שנוקה מלכלוכו.
"אבל לוקחין מהן טווי ובגדים":
מה שמותר לקנות מתוצרת הצמר הוא צמר שנטווה לחוטים או שנעשה בגדים, שכן מלאכה מרובה יש בכך, ואין אדם מסכן את כל עמלו כשהוא עלול להפסיד את הכול - בדיוק כטעם שנאמר בעיבוד העורות.
ויש כאן דיוק: משהתירה המשנה "טווי", חוטים טוויים שיש בהם מלאכה מסוימת, פשיטא שמותרים בגדים ארוגים שמלאכתם מרובה הרבה יותר. מדוע, אם כן, מנתה המשנה את שניהם?
מתרצת הגמרא שמדובר בבגדים שאפילו לא נטוו חוטיהם, אלא נעשו כמין בגדי לבד: אין כאן טווייה כלל, אלא דחיסת הסיבים זה לזה, כפי שלמדנו במסכת כלים. שני אלו מותרים, מפני שאין אדם מסכן את כל אותה מלאכה שמא תילקח ממנו. לפיכך מותר לקנות מן החשוד במכירת בכורות שלא כדין צמר טווי או בגדי לבד, וקל וחומר בגדים רגילים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני החשוד על הבכורות - מי שהוכח שהטיל מום בבכור במתכוון. קנסוהו חכמים שאין לוקחים ממנו בשר צבאים (שמא בשר עגל הוא), ואין לוקחים ממנו עורות שאינם עבודים או צמר שנוקה מלכלוכו. הכלל העולה: כל שהמלאכה שהושקעה בו מועטת, חוששים שיסתכן וימכור; וכל שהושקעה בו מלאכה מרובה - טווי, בגדי לבד ובגדים ארוגים - אין חוששים, ומותר לקנות ממנו. נחלקו רבי אליעזר וחכמים בעורות של נקבה, ונפסקה הלכה כתנא קמא לאסור בכל העורות.
במשניות הבאות נמשיך ונעסוק בשאר החשודים ובהלכות החלות עליהם.