בכורות, פרק ד', משנה ה'. המשנה ממשיכה לדון בתהליך ובהלכות שסביב המומחה הבודק מום בבכור. הכלל הרחב הוא שאין ליטול שכר על סיוע בקיום מצווה, וזהו נושאה של המשנה הבאה. אמנם עצם הפסיקה בבכור עשויה להיחשב סיוע למצווה, אך כרוכה בה עבודה מרובה: יש להשכיב את הבהמה ולקושרה, וזו טרחה גדולה. מבחינה עקרונית ניתן היה, אפוא, לגבות תשלום עבור השירות הזה.
אלא שכאן מתעורר חשש של ניגוד עניינים מובהק: מומחה הנוטל שכר על פסיקתו בבכור עלול לומר לבעל הבהמה "אקל עליך ואפסוק שהבכור בעל מום" - כלומר, שמותר לשוחטו ולאוכלו, ואין עוד צורך להוציא ממון על מזונותיו - והכל תמורת סכום כסף. מתוך כך תיווצר נטייה להרבות ברווח ולהיוודע כמי שמקל תמיד ופוסק בכל בכור שהוא בעל מום קבוע.
עיקר הדין:
לפיכך קובעת המשנה כי אסור ליטול שכר על פסיקה במומו של בכור, ואם נטל שכר - פסיקתו בטלה, ואין לסמוך עליה כדי לשחוט את הבהמה מתוך הנחה שהיא בעלת מום קבוע. החשש הוא מפני ניגוד עניינים, מהתנהגות פסולה ומשחיתות במערכת.
היוצא מן הכלל:
אם נוסף על היותו מוחזק כמומחה - בקי בהלכות ובכל מכלול הידע שסביב הפסיקה בבכור - יש לו גם אישור מבית דין שהוא בגדר חסיד מוכר, שהוא מעל לכל חשד ואינו עלול להשתחת מחמת התשלום, הרי שהותר לו ליטול שכר בכפוף לתנאים מוגדרים.
המשנה מביאה את החסיד המפורסם אילא, שחי בעיר יבנה: התירו לו ביבנה ליטול שכר על פסיקה בבכורות, משום שהיה מעל לכל חשד ולא הונח כי ניתן להשחיתו. ואולם אף לו נקבעו סייגים:
שכר קבוע: עליו לגבות את אותו סכום עצמו בין אם פסק שהבהמה תמימה ובין אם פסק שהיא בעלת מום, ואף אם פסק שמדובר במום עובר, כלומר מום זמני. אין לו כל תמריץ לנטות לצד זה או אחר, ואין הוא רשאי להעלות את שכרו.
שיעור השכר: ארבעה איסרות בבהמה דקה, כעז או ככבש, ושישה בבהמה גסה, כפרה. הטעם פשוט: השכבת פרה מרובה בטרחה מהשכבת כבש וקשירתו, ולפיכך השכר גבוה במעט.
תשלום אחד לכל בהמה: הגמרא אומרת במפורש שאין הוא נוטל שכר אלא פעם אחת על כל בהמה. שאם היה נוטל שכר גם על בדיקה שנייה, היה לו אינטרס לומר "מום זה נראה לי מום עובר, שוב אליי בעוד שבוע ואבדקנה שנית", וכך היה גובה סכום נוסף. על כן נוטל הוא שכר אחד לכל בהמה, אף אם יידרש לבודקה מאה פעמים.
וזו לשון המשנה: "נוטל ארבע איסרות בבהמה דקה ושש בגסה, בין תמים בין בעל מום" - בין אם פסק שהבהמה תמימה ואי אפשר לשוחטה, ובין אם פסק שהיא בעלת מום קבוע ומותר לשוחטה.
להלכה:
להלכה נפסק כמשנה זו, ככל שדין הבכורות שייך בזמן הזה. הברטנורא מביא את הרמב"ם, שדין זה שייך אף בשוחט הפוסק בכשרות הבהמה: אין השוחט רשאי ליטול שכר גבוה יותר על פסיקה שהבהמה כשרה לעומת פסיקה שהיא טריפה. שכן אם יקבל תשלום רק כאשר יפסוק "כשר", ולא יקבל תשלום כאשר יפסוק "טרף", יהיה לו אינטרס להכשיר אף את שאינו כשר באמת. לפיכך על השוחטים הפוסקים בבהמות לקבל סכום קבוע, בין שאמרו "כשר" ובין שאמרו "טרף".
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מחשש ניגוד עניינים אין נוטלים שכר על פסיקה במומו של בכור, והנוטל שכר - פסיקתו בטלה. יוצא מן הכלל הוא מומחה שהוחזק אף כחסיד מוכר מטעם בית דין, כאילא איש יבנה, שהותר לו ליטול שכר קבוע - ארבעה איסרות בדקה ושישה בגסה - בין שפסק תמים ובין שפסק בעל מום, ופעם אחת בלבד לכל בהמה. יסוד זה נאמר אף בשוחט הפוסק בכשרות הבהמה, שעליו ליטול סכום קבוע בין שהכשיר ובין שהטריף.