בבא מציעא, פרק ו', משנה ח' - המשנה האחרונה של הפרק. הנושא הנידון בה: אדם המשמש כשליח או כמלצר, המעביר חפץ ממקום למקום ומפילו. האם הוא חייב בתשלום? והאם יש הבדל בין שומר חינם לשומר שכר?
לשון המשנה:
"המעביר חבית ממקום למקום" - אדם המעביר חבית מנקודה אחת לחברתה.
"ושברה" - החבית נפלה מידיו ונשברה.
"בין שומר חינם בין שומר שכר" - אין נפקא מינה אם משתלם שכר עבור העברת החפץ. שומר שכר הוא מי שמקבל תשלום עבור שליחותו, ושומר חינם הוא העושה טובה לחברו ומעביר עבורו את החפץ.
"ישבע" - די לו בשבועה. ההנחה הפשוטה היא שמדובר באחת משלוש שבועות השומרים מדאורייתא: השומר נשבע שלא פשע בשמירתו, ובכך נפטר.
על כך תמה "רבי אליעזר". ראוי לציין כי הגירסה הנכונה היא כנראה רבי אלעזר, שכן הגמרא מבארת שהתנא קמא הוא רבי מאיר, ורבי אלעזר שמע את הדברים מפיו. רבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא, ואילו רבי מאיר היה תלמידו של רבי עקיבא, ולפיכך אין זה סביר שרבי אליעזר יצטט את רבי מאיר. המדובר, אם כן, ברבי אלעזר בן שמוע.
ולשונו: "זה וזה ישבע, ותמה אני אם יכול זה וזה לישבע" - אף אני שמעתי שאנשים אלו נשבעים, בין שומר חינם ובין שומר שכר, אך תמה אני ואיני מבין כיצד יכולים הם להישבע שבועה זו ולהיפטר.
קושייתו של רבי אלעזר:
נפתח בשומר שכר, שהוא הקטגוריה האמצעית מבחינת רמות החיוב. הוא פטור מאונסין, אך חייב לא רק על פשיעה - כשומר חינם - אלא גם על גניבה ואבידה, שהם מקרי הביניים. כלומר, החפץ אבד או נגנב, ואף שלא פשע בכך, מכל מקום אילו היה נזהר יותר ומיטיב את שמירתו, מן הסתם לא היה אובד ולא נגנב.
המקרה שלפנינו מקביל לאותם מקרי ביניים: האדם העביר את החבית, ואפשר שלא פשע - לא נהג בקלות ראש ולא בחוסר אחריות - אך אילו נזהר יותר, קרוב לוודאי שלא היה שוברה. מאחר שזהירות יתרה הייתה מונעת את הנזק, אין שומר שכר יכול להיפטר בשבועה שלא פשע, שכן הפשיעה כלל אינה הנושא: אף בלא פשיעה, הקטגוריה האמצעית מחייבת אותו.
הוא הדין לשומר חינם. אמנם הוא פטור מאונסין כל עוד לא פשע, אך פעמים שהתאונה עצמה היא פשיעה: אם הדרך הייתה מישורית והוא נכשל ונפל, הרי זו התרשלות מצדו, הגובלת בפשיעה, ואף בכגון זה אין הוא ראוי להיפטר. נמצא שהדבר אינו מובן, וזוהי תמיהתו של רבי אלעזר.
תירוץ הגמרא - תקנת חכמים:
הגמרא מבארת שאכן הדבר אינו מובן, משום שאין זו כוונת המשנה. אמת היא שאין נפטרים בשבועה שלא פשעו, שהרי הפשיעה אינה הנושא היחיד, ולעיתים אף במקום שאין פשיעה יש חיוב על שומר חינם, וכל שכן על שומר שכר.
אלא שכאן מתחדש דין דרבנן: תקנת חכמים מיוחדת מטעם תקנת הפועלים. אילו היינו מחייבים את הפועלים על כל תאונה ושבירה - חיוב שמעיקר הדין מן התורה הם חייבים בו - לא היה אדם מסכים לשמש כשליח או כמלצר, שכן סופו שתארע לו תקלה ויידרש לעבוד שבוע שלם כדי לכסות את עלות הנזק. וכיוון שאנו זקוקים לפועלים, תיקנו חכמים לפוטרם מן התשלום במקום שאירעה תאונה.
לפיכך, השבועה הנזכרת במשנה היא שבועה מדרבנן: שלא עשה זאת במזיד ולא התכוון לשבור. שאם שבר בכוונה, ודאי חייב לשלם; אך אם אירע הדבר בשגגה, פוטרים אותו חכמים. וכן הדין להלכה.
ובזה, בעזרת השם, אנו מסיימים את הפרק השישי של בבא מציעא. הפרק הבא הוא 'השוכר את הפועלים'.