בבא מציעא, פרק ו', משנה ו'. במשנה זו אנו עוברים לנושא חדש: דיני שומרים, ובפרט השאלה מתי אדם נחשב שומר חינם ומתי שומר שכר. נזכיר את היסוד:
שומר חינם - השומר ללא תמורה. כיוון שאינו אלא עושה טובה לבעלים, אחריותו מצומצמת ביותר: הוא חייב רק בפשיעה, כלומר בהתרשלות.
שומר שכר - המקבל תמורה עבור שמירתו. אחריותו רחבה יותר, והוא חייב אף בגניבה ובאבידה, אך פטור באונס - בנסיבות שמעבר לשליטתו.
האומן - שומר חינם או שומר שכר?
השאלה הראשונה במשנתנו עוסקת באומן, כלומר בקבלן המקבל חפץ לצורך עשיית מלאכה בו. לדוגמה, אדם המוסר חליפה לתופרת כדי שתעשה בה מכפלת: בזמן שהחליפה מצויה ברשותה, האם היא נידונית כשומר חינם או כשומר שכר? מאחר שהמשנה עוסקת בדיני עבודה, נשתרבב לכאן גם עניין זה.
כאשר המשנה נוקטת בלשון "כל האומנין", אין כוונתה למשמעות הרחבה של המילה אומן. אמנם עקרונית יכולה מילה זו לכלול גם פועל המקבל שכר לפי שעה וגם שכיר יום הנשכר ליום שלם ועושה ככל שיורו לו, אך בענייננו מדובר בקבלן בלבד - כגון תופרת האומרת: "אעשה מכפלת למכנסי החליפה שלך בחמישים שקלים". אין נפקא מינה כמה זמן תימשך המלאכה, והתשלום נעשה בשעת קבלת הבגד.
אומרת על כך המשנה: "כל האומנין שומרי שכר הן". האומן נחשב שומר שכר, ויש להבין היטב את הטעם לכך, שכן הוא זה שמגביל מאוד את היקף הכלל: כל עוד מכנסי החליפה מצויים ביד האומן, רשאי הוא להחזיקם כמשכון כדי להבטיח את קבלת שכרו. בכך מפיק הוא תועלת מעצם החזקת החפץ, ומשום כך דינו כשומר שכר.
מכאן עולים סייגים למעשה:
פועל המקבל שכר לפי שעה - הבא והולך בסוף היום, אין לו זכות לעכב את החפץ כמשכון עבור שכרו, ולפיכך אינו שומר שכר.
קבלן העובד בבית הבעלים - החפץ מצוי בבית בעליו ואין הוא יכול לעכבו עד לקבלת התשלום, שהרי לא ייטלנו עמו לביתו. אף הוא אינו שומר שכר אלא שומר חינם.
המקבל חפץ לביתו לצורך ייצור או תיקון - כיוון שהחפץ מוחזק בידו כמשכון עד לתשלום, דינו כשומר שכר כל עוד זהו המצב.
"וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות":
מעמד זה אינו קבוע לעולם. בכל המקרים הללו, אם האומן פנה לבעלים והודיעו כי המלאכה הסתיימה - "טול את מכנסי החליפה שלך והבא לי את הכסף" - הרי הוא מצהיר שאין הוא מעכב עוד את החפץ כמשכון. משנסתלקה טובת ההנאה, פוקע מעמדו כשומר שכר, והוא הופך אוטומטית לשומר חינם, שכן אין הוא מקבל עוד כל הנאה מהחזקת החפץ.
ראוי לציין דיוק שעמדו עליו הפוסקים, ואינו מוזכר בגמרא: אם אמר האומן "תן מעות וטול את שלך", משתמע מדבריו שאין הבעלים מקבל את החפץ עד שישלם, ונמצא שהחפץ נותר ברשותו כמשכון, והוא נשאר שומר שכר אף לאחר ההודעה. הפטור מותנה בכך שיאמר: "איני שומר עוד על החפץ, בוא וטול אותו בהקדם" - ורק אז שב להיות שומר חינם.
"שמור לי ואשמור לך":
מה הדין באדם האומר לחברו: "שמור לי ואשמור לך" - שמור אתה על חפציי היום, ואשמור אני על חפציך מחר? במקרה זה מחליפים השניים טובות, וכל אחד מהם מפיק תועלת: המקבל על עצמו את השמירה היום מקבל בתמורה ערך, שחברו ישמור על חפציו מחר. לפיכך כל אחד מהם נחשב שומר שכר.
נקודה צדדית: אם השמירה ההדדית נעשית בעת ובעונה אחת - זה מוסר את שעונו לשמירה וזה מוסר את מחשבו באותו רגע ממש - אין כאן חיוב כלל, אף לא באונסין. זהו נושא נפרד לחלוטין, מדין 'בעליו עמו': הבעלים עובד עבור השומר באותה שעה שהשומר עובד עבורו. הדבר יתבאר בפרק השמיני, ובינתיים תישמר המחשבה.
"שמור לי" - נוסח תשובתו של השומר:
חלקה האחרון של המשנה עוסק במי שמבקש מחברו טובה: אדם ההולך לשירותים ומבקש "שמור לי בבקשה על המחשב". דין השומר תלוי בלשון שבה השיב:
"הנח לפניי" - הרי זה שומר חינם. עצם אמירתו שיניח את החפץ לפניו מלמדת שקיבל על עצמו לשמור. אמנם אינו מקבל שכר, אך נטל אחריות: עליו לתת דעתו על החפץ ולא לפשוע בשמירתו, ואין הוא רשאי להפקירו לכל דורש.
"הנח לפניך" - מבארת הגמרא שכוונתו: "איני שומר על חפציך, שמור עליהם בעצמך, אין זו אחריותי", ולפיכך פטור.
"הנח" בלבד - בלא שאמר "לפניי", משמעות דבריו שאין הדבר נוגע לו כלל, ואף במקרה זה אינו נושא באחריות.
דקויות הלשון קשות להעברה מדויקת, אך הכלל פשוט: אם ניתן להבין באופן סביר מדברי הנשאל שקיבל על עצמו לתת דעתו על החפץ - נעשה שומר חינם; ואם אין לפרש את דבריו כך - אינו שומר כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי "כל האומנין שומרי שכר הן" מפני זכותם לעכב את החפץ כמשכון עד לקבלת שכרם, ומשום כך פוקע דין זה כאשר אין בידם לעכבו, וכן משאמרו "טול את שלך והבא מעות". עוד למדנו כי "שמור לי ואשמור לך" יוצר שמירה בשכר לשני הצדדים, וכי מעמדו של המתבקש לשמור נקבע על פי לשון תשובתו - "הנח לפניי" מחייב כשומר חינם, ואילו "הנח לפניך" או "הנח" פוטרים.