בבא מציעא פרק ה' משנה ב'. המשנה ממשיכה לדון במקרים שבהם הטילו חכמים הגבלות על דברים הנראים כריבית. ראוי להדגיש תחילה את שנאמר במשנה הקודמת: יש לראות את נושא הריבית כעיקרון מוסרי שהתורה מבקשת להנחיל ביחס לחבר היהודי - שחובה להלוות לו ללא ריבית. ההלוואה היא חסד עמו, וגביית ריבית ממנו היא כמעט בבחינת מעשה עוין.
הביטוי המובהק לכך בהלכה: בשאר ההגנות הממוניות שקבעה התורה על זכויות הזולת, רשאי בעל הזכות למחול עליהן אם ירצה. יש מצווה שלא לגנוב, אך אם הבעלים אומר "קח לך" - מותר. יש מצווה להשיב אבדה, אך אם הבעלים אומר "שמור אותה אצלך" - מותר. באיסורי ריבית אין הדבר כן: אף אם הלווה אומר "איני מקפיד לשלם ריבית", התורה אוסרת. הלווה והמלווה שניהם שותפים לכמה איסורי דאורייתא בעסקה כזו, אף שהצד המוגן, הלווה, אינו מקפיד ומבקש למחול על זכויותיו. אין בידו למחול.
מטעם זה נלמדות הלכות ריבית ביורה דעה ולא בחושן משפט: הן הלכות שבין אדם למקום לא פחות משהן הלכות שבין אדם לחברו. זהו דין שבו מגלה הקב"ה כביכול עניין אישי בבניו, אחינו בני ישראל, ולא חוק אזרחי גרידא שלפיו אין להונות את החבר.
"לא ידור בחצרו חינם":
מכאן ואילך עוסקת המשנה בדברים שאינם מן התורה אלא מדרבנן. "המלווה את חברו לא ידור בחצרו חינם" - אסור למלווה לשהות בחינם בנכסו של הלווה, בית הארחה או דירה להשכרה. אין זה איסור דאורייתא של ריבית קצוצה, שכן אין מדובר בעסקה שנקבעה מלכתחילה בלשון: "אלווה לך מאה דולר בתמורה לכך שלא רק תחזיר לי את הקרן, אלא אף תעניק לי מגורים בחינם" - מקרה כזה אסור בוודאי מן התורה.
אך אף כאשר ניתנה ההלוואה סתם, ולאחר מכן מבקש המלווה מן הלווה להתארח בביתו ללילה, יש בכך בעיה של מראית ריבית: בסופו של דבר מקבל המלווה את קרן ההלוואה, ובנוסף לה לינת חינם בנכס המושכר. דין זה נוהג אף אם אין הלווה משכיר את המקום כלל, ואפילו מדובר במרתפו הפרטי שאינו עומד להשכרה. הכלל הוא: כל הנאה שאין דרכו של הלווה להעניק מחמת ידידות בלבד, ולא היה עושה כן אלמלא ההלוואה - בין שהיא ביטוי של הכרת הטוב ובין שהיא נובעת מתחושת מחויבות בשל חוב שטרם נפרע - אסורה מדרבנן.
לעומת זאת, אדם הרגיל להסיע את חברו מדי יום לבית הכנסת, ולאחר מכן הלווה לו הלה כסף, אינו נדרש לחדול מכך מחשש ריבית. אך אם לא נהג לארחו בשבת, ומשהלווה לו חש מחויבות לארחו - הרי זו ריבית דרבנן, אבק ריבית.
"ולא ישכור ממנו בפחות" - אף הלווה אינו רשאי להשכיר למלווה את יחידת האירוח שלו במחיר נמוך מן המקובל. אף זו טובה שבה מקבל המלווה הטבה כלכלית והנאה מעבר להחזר הקרן, ולפיכך היא אבק ריבית. "מפני שהוא ריבית". ואילו נקבע הדבר כתנאי בשעת ההלוואה, הייתה זו ריבית קצוצה מן התורה; משאין הדבר כן, אין כאן אלא מראית ריבית האסורה מדרבנן. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
"מרבין על השכר ואין מרבין על המכר":
חלקה השני של המשנה נפתח במעין משפט נושא: מותר להעלות את דמי השכירות, ואין מעלים את מחיר המכירה. המשנה מביאה לכך שתי דוגמאות.
מהו המקרה שבו מותר לייקר את דמי השכירות? "השכיר לו את חצרו ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש - בסלע לחודש". המשכיר אומר לשוכר הפוטנציאלי: אם תשלם עתה מראש, הרי הדירה שלך בעשרה סלעים לשנה (עשרת אלפים דולר); ואם תשכור אותה מחודש לחודש, תשלם סלע לחודש - אלף דולר לחודש, שנים עשר אלף דולר בסך הכול. לכאורה יש כאן מעין ריבית, ואף על פי כן הדבר מותר לחלוטין.
מדוע? הכלל הוא שדמי השכירות חלים ומגיעים לבעל הנכס בסוף תקופת התשלום, כלומר בסוף החודש ולא בתחילתו. נמצא שמחיר השוק, המחיר ההוגן, הוא סלע לחודש - אלף דולר, כפי שהוא בסוף כל חודש. וכשמציע המשכיר עשרה סלעים לשנה תמורת תשלום מראש, אין הוא נוטל תוספת אלא מעניק הנחה תמורת קבלת הכסף מיד. משום כך אין זו ריבית.
ואם תאמר: מובן שמצדו של המשכיר, בעל הקרקע, מדובר בהנחה; אך מה בצדו של השוכר? השוכר נותן עשרה בתחילת התקופה ומקבל הנאה של שנים עשר חודשי שכירות. נמצא שתמורת ויתורו על כספו מראש, תמורת ההמתנה, הוא מקבל תוספת. מדוע אין זו עסקת ריבית, לכל הפחות מדרבנן, כדרך עסקה מסחרית? הרי אמרנו שאסור לומר: "אתן לך עשרה דולרים עתה תמורת חיטה בשווי שנים עשר דולרים בעתיד".
התשובה היא שכל העסקה מתבצעת בבת אחת, בתחילתה. בשעה שנותן השוכר את עשרת הסלעים הוא זוכה מיד בזכויות מלאות לכל השנה, ואין הדבר נעשה בשלבים. ראיה לכך: אין בעל הדירה יכול לחזור בו ולומר באמצע התקופה שברצונו ליטול את הדירה ולהשכירה לאחר. הוא כבר מסרה לשנה שלמה. ומשנעשית העסקה כולה בבת אחת, אין כאן דחיית תמורה ואין תשלום נדחה מסוג אחר: זו עסקה פשוטה בתחילתה - נותן עשרה סלעים ומקבל זכות שכירות לשנה, עתה ומיד. וכיוון שאין תשלומים עתידיים, אין תמורה נדחית ואין תוספת תשלום - אין כאן בעיית ריבית כלל.
כלל זה נוהג בכל סוגי השכירות: אדם המשכיר את עצמו כפועל לפי שעה, או המשכיר את רכבו. בכל אלו רשאי לומר: לפי יום - דולר ליום; ואם תיטול לחודש שלם ותשלם מראש - עשרים וחמישה לכל החודש. זה אותו רעיון עצמו, והכול מותר.
"ואין מרבין על המכר":
"מוכר שדהו ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא שלך באלף זוז, ואם לגורן - בשנים עשר מנה" - הבעלים אומר לקונה: אם תשלם לי מיד, הרי השדה שלך באלף זוז; ואם תמתין עד עונת הקציר, שאז יניב לך השדה את יבולו ויהיה בידך מזומן ממכירתו, תשלם לי אלף ומאתיים זוז. הדבר אסור.
מדוע אסור? מדרבנן, משום שזהו מימון קלאסי, מימון מסחרי. משמעות הדברים: החפץ שווה אלף זוז, ובמחיר זה אמכרנו עתה; אך אם ברצונך שאממן לך את הרכישה ותשלם באיחור - תשלם יותר. נמצא שהמוכר מקבל תשלום עבור ההמתנה, פיצוי על דחיית קבלת הכסף. וזו מהותה של ריבית: אני נותן אלף עתה וממתין לקבל את כספי בחזרה, ולפיכך אני דורש אלף ומאתיים בעת הפירעון. אף כאן: אני מוסר עתה דבר ששווה אלף, את השדה, ובעת התשלום העתידי משלם הקונה אלף ומאתיים.
כך בכל קנייה בתשלומים, מימון סחר וכיוצא באלו, שבהם מתקבל תשלום גבוה יותר תמורת ההמתנה לתשלום. זו הנקודה המרכזית, והדבר אסור לכל הפחות מדרבנן, בתורת אבק ריבית. אין זה אלא מדרבנן משום שהעסקה מובנית כעסקה מסחרית ולא כהלוואה; אך במהותה היא דומה מאוד, וניתן בנקל לפרקה לשתי עסקאות נפרדות ולגלות שלפנינו הלוואה גמורה.
כיצד? נניח ששמעון מבקש לקנות את שדהו של ראובן, וראובן אומר: אלף עתה, או אלף ומאתיים לאחר זמן. אומר שמעון: אין בידי אלף עתה, אלך אפוא לבנק ואבקש שילוו לי אלף, ואפרע להם אלף ומאתיים לכשיהיה בידי הכסף. או אז נותן שמעון אלף לבעלים, ונמצאת הרכישה נעשית באלף, אלא שמומנה על ידי הבנק - ומול הבנק הרי זו ריבית דאורייתא, שהרי הוא מתחייב לשלם יותר בעתיד. במקרה שלפנינו אין זה אלא איסור דרבנן, משום שאין העסקה מוגדרת כהלוואה; אך מבחינה כלכלית זהו בדיוק אותו דבר, ומשום כך אסרוהו חכמים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הרחבות חכמים באיסור ריבית: המלווה לא ידור בחצר הלווה בחינם ולא ישכור ממנו בפחות מן המקובל, וכל הנאה שלא הייתה ניתנת אלמלא ההלוואה היא אבק ריבית. עוד עמדנו על הכלל "מרבין על השכר ואין מרבין על המכר": בשכירות, ששכרה חל בסופה והעסקה נגמרת בבת אחת, הפחתת המחיר תמורת תשלום מראש היא הנחה מותרת; ואילו במכר, העלאת המחיר תמורת דחיית התשלום היא מימון ותשלום עבור ההמתנה, ואסורה מדרבנן משום אבק ריבית.