אנו מגיעים למשנה השישית, האחרונה שבפרק ו' של מסכת בבא קמא. המשנה פותחת בדינו של "גץ שיצא" - ניצוץ הניתז מתחת לפטיש הכבד המוכה על הסדן. אם גרם הניצוץ נזק, הנפח המכה בפטיש חייב. ואולם יש לברר: חייב מדין מה?
שני אופנים בהבנת החיוב:
שיטת התוספות: משנתנו ממשיכה את סוגיית האש שעסקנו בה, ולפיכך החיוב הוא מדין אב הנזק של אש. הנחת היסוד היא שכוח אחר מצטרף למעשה ומביא את הנזק - רוח הנושאת את הניצוץ או מלבה אותו במקום נחיתתו. חיובו של הנפח נובע אפוא מצירוף מעשהו ואחריותו עם כוח אחר, ומשום כך שייכים בו פטורי אש, כגון הפטור על טמון - דברים מוסתרים שאין לצפות שיימצאו במקום הדליקה.
שיטת הרמ"א: מדובר באדם המזיק. זהו נזק ישיר, כדין חיציו של אדם. אין אדם רשאי להתיז ניצוצות לרשות הרבים ולהתעלם ממקום נחיתתם, כשם שאין הוא רשאי לחבוט כדורים או לירות חיצים אל הרחוב. משהתיז ניצוצות ונשרף דבר, מוטלת עליו אחריות מלאה מדין אדם המזיק - ולפיכך חייב אף על הטמון.
הגמל הטעון פשתן:
מכאן עוברת המשנה למקרה חדש: גמל שהיה טעון פשתן - חומר דליק ביותר - ועובר ברחובות השוק (כעין השוק הצר שבעיר העתיקה בירושלים). כאשר הגמל עמוס יתר על המידה, גבעולי הפשתן בולטים אל תוך החנויות הגובלות ברשות הרבים. החנויות חשוכות, ואורן בא מנרות דולקים; פשתן דליק הנכנס למקום שבו נר דולק - הרי זו צרה. וכך אירע: הפשתן שעל גב הגמל נדלק, הגמל המשיך בהילוכו, ובכל מקום שעבר בו הצית ושרף.
קובעת המשנה: "בעל הגמל חייב". בעל הגמל נהג בחוסר אחריות בהעמיסו על גמלו יתר על המידה, שכן ניתן לצפות שגמל עמוס העובר בשוק יגרום לדליקה. אך במה בדיוק הוא חייב?
הדין כאן מהווה מעין חזרה ועיון מחדש בדין הכלב והחררה שלמדנו בפרק ב', משנה ג'. הגמל הולך ברחוב ואש על גבו, ולפיכך יש להבחין בין שני סוגי נזק:
מה שנשרף במישרין: נחשב כהמשך גופה של הבהמה, ממש כאילו האוכף שעל גבה תולש דברים מן הקירות. החפצא כאן הוא רגל, וחיובו נזק שלם.
מה שנשרף בהתפשטות האש: כאן חל דין צרורות. כזכור, הלכה למשה מסיני היא שנזק הנגרם בכוח המצטרף לפעולת הבהמה אך אינו פעולתה הישירה - כאבן הניתזת מתחת רגלה למרחק - חיובו חצי נזק. אף אש הניתזת ומתפשטת ברוח הנושאת אותה בכלל זה, וחיובה חצי נזק.
"הניח חנווני נרו מבחוץ":
ממשיכה המשנה: אם הצד הרשלן הוא החנווני, שהניח את נרו מחוץ לחנותו - ברשות הרבים, במקום שהיה עליו לצפות שיעברו בו גמלים טעוני פשתן - "החנווני חייב". הגמל עולה באש ומפיץ את הדליקה, והחנווני חייב מדין אש הרגיל והמוכר: לא שמר על אשו כראוי, הניחה במקום שניתן לצפות שתתפשט ממנו, ואכן התפשטה מחמת הגמלים העוברים. הרי זה כרוח מצויה שהיה עליו לצפות לה, ולפיכך חייב בנזק שלם כדין אש.
ואם שניהם פשעו - הגמל היה עמוס מדי והנר הונח ברשות הרבים, או שבעל הגמל יכול היה למנוע את הנזק ולא עשה כן - מתחלקת האחריות ביניהם: החנווני ובעל הגמל משלמים כל אחד מחצית מן הנזקים שגרמה האש שהתפשטה באזור.
רבי יהודה וחכמים בנר חנוכה:
"רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור" - אם הנר שהניח החנווני בחוץ הוא נר חנוכה, פטור. שהרי חכמים קבעו שיש להדליק בטפח הסמוך לפתח, ממש מחוץ לפתח, ומצווה מן המובחר להניחו נמוך וסמוך לקרקע, בין שלושה לעשרה טפחים מעל הארץ. נמצא שעשה זאת ברשות חכמים ובסמכותם, ולפיכך פטור.
ראוי לשים לב: רבי יהודה פוטרו אף שהייתה כאן מידה של רשלנות בהשארת אש ברשות הרבים, וכל זאת מפני מצווה מן המובחר בלבד - שהרי יכול היה להגביה את הנר לכל גובה עד עשרים אמה ולצאת בדיעבד ידי חובת נר חנוכה. אף על פי כן, כיוון שחכמים הורו לעשות כן לכתחילה וכך עשה, די בכך לפוטרו.
וחכמים חולקים: אין בהוראת חז"ל להניח נר חנוכה בחוץ היתר להתרשל ולהותירו במקום שיגרום לדליקה. לפיכך חייב אדם על השארת נר ברשות הרבים אף בחנוכה, ואף שמצווה היא - וכן ההלכה, כדעת חכמים.
לסיכום: במשנה זו, החותמת את פרק ו', למדנו את דין הגץ היוצא מתחת הפטיש ואת שני אופני החיוב שבו - מדין אש (תוספות) או מדין אדם המזיק (הרמ"א), ואת הנפקות שביניהם לעניין טמון. עוד למדנו את דין הגמל הטעון פשתן: נזק שלם מדין רגל על השריפה הישירה, וחצי נזק מדין צרורות על התפשטות האש; את חיובו של החנווני מדין אש כשהניח נרו מבחוץ; ואת חלוקת האחריות בין השניים כששניהם פשעו. לבסוף עמדנו על מחלוקת רבי יהודה וחכמים בנר חנוכה, ועל ההלכה כחכמים - שאף מצווה אינה פוטרת את האדם מאחריותו לשמירת האש.