בבא קמא, פרק ו', משנה ה'. המשנה שלפנינו ממשיכה לדון בהלכות אש, ושלושה חלקים בה.
"המדליק את הגדיש":
המשמעות המילולית היא ששרף את ערימת הקש או התבואה, אך אין זו כוונת המשנה. מדובר באדם שהדליק אש ברשותו שלו, ולא היו במקום אמצעי ההגנה הראויים, והאש התפשטה בתנאים רגילים ושרפה את ערימת התבואה שבשדה שכנו. "והיו בו כלים ודלקו" - בתוך אותו גדיש היו טמונים כלים וחפצים.
חכמים סוברים שאין חיוב על הטמון, ומקור דבריהם בדרשה מן הפסוק שנאמר באש: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה". שלושה דברים נמנו כאן: הגדיש, הקמה (התבואה המחוברת) והשדה. מ"או הקמה" - התבואה המחוברת העומדת בגלוי - למדו חכמים שאין חיוב אלא על דברים שהם כקמה, גלויים ונראים; אך על טמון, על דברים נסתרים, פטור.
רבי יהודה דוחה דרשה זו: האדם אחראי לאשו, ולפיכך חייב אף על חפצים טמונים שנשרפו. וזו לשון המשנה: "רבי יהודה אומר: ישלם כל מה שבתוכו" - לא רק על הגדיש שנשרף, אלא אף על מה שהיה טמון בתוכו. ולעומתו: "וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין".
המילים הנוספות "של חטין או של שעורין" מלמדות יסוד בשיטת חכמים: אם הטמין אדם מגרפה בתוך הגדיש, אף שאין המזיק משלם על המגרפה עצמה, משלם הוא על הגדיש כאילו היה מלא כולו - גדיש שחת כמלא שחת, גדיש חיטים כמלא חיטים וגדיש שעורים כמלא שעורים. אין הוא נפטר מתשלום על החלל הריק: אם נפחה של המגרפה הטמונה היה מטר מעוקב, ומטר מעוקב של תבואה שווה מאה, מוסיף המזיק מאה לחשבון, אף שלא נשרפה בפועל תבואה בשווי זה.
ראוי להבחין בין שני סוגי דברים העשויים להיות טמונים בגדיש:
דברים שדרכם להיטמן שם: כלי עבודה חקלאיים - מגרפה, קלשון, מחרשה וכיוצא בהם. באותם ימים לא היו מחסנים, ואנשים היו נוהגים להטמין את כלי עבודתם בתוך הגדיש.
דברים שאין דרכם להימצא שם: כגון אדם שהטמין את ארנקו בתוך הגדיש כדי שלא ימצאוהו.
רבי יהודה סובר שאין פטור טמון כלל, שהאדם אחראי לאשו, ולפיכך משלם על שני הסוגים כאחד. חכמים סוברים שאינו משלם על אף אחד מהם. אלו הם, אפוא, שני קצות היריעה.
חלקה השני של המשנה - גדי כפות ועבד סמוך:
עד כה עסקה המשנה במדליק אש ברשותו שלו והיא מתפשטת למקום אחר. כעת פונה המשנה לעניין אחר: "היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו - חייב". גדי היה קשור לגדיש, ועבד - בן אדם - שהה בקרבת מקום, ואף שאין המשנה מפרשת זאת, שניהם נשרפו באש. במקרה זה חייב המדליק.
ומדוע? אף שאדם מת כאן, הרי אותו אדם לא היה כפות והיה בידו לברוח. מה ראה להתמהמה שם ולהילכד באש בלא סיבה טובה? וכיוון שהיה יכול להימלט ולא עשה כן, אין המדליק נחשב אחראי למותו. לפיכך חייב הוא על הגדיש ואף על הגדי שמת שם, אך לא על העבד.
החיוב על הגדי נלמד אף הוא מן הכתוב "או הקמה", ובו שתי תיבות הנדרשות בנפרד:
"הקמה" - התבואה העומדת, המלמדת על דברים גלויים ולא על טמון.
"או" היתרה - המלמדת על דברים בעלי קומה, שיש להם גובה, כלשון 'קומה'. בכלל זה בעלי חיים העומדים, כגון הגדי, וכן אילנות, שחייב לשלם עליהם.
ואמנם, החיוב על הגדי קיים בין שהיה קשור לגדיש ובין שלא היה קשור, שכן אין לבהמה דעת; ומשנהרגה באשו של אדם, חייב הוא לשלם על דברים שיש בהם קומה.
הצד השני של המשנה נשען על עיקרון אחר: הכלל של 'קים ליה בדרבה מיניה'. כאשר יש בפרשה עבירה של דיני נפשות, הריגת בן אדם, אין דנים גם בעונשים ממוניים ובהיבטי הממון שבמקרה. משנהרג אדם, אין מחייבים את ההורג בתשלומי הנזק, וכפי שכבר ראינו במקומות אחרים במסכת.
לפיכך שנינו: "עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו - פטור". העבד היה קשור לגדיש ולא היה יכול לברוח, ונמצא שמותו באשמתו של המדליק; והגדי הסמוך נזכר רק לשם ההקבלה. משנשרפו שניהם, פטור המדליק מתשלומי ממון מכוח 'קים ליה בדרבה מיניה' - משיש לפנינו דיני נפשות, אין עוסקים בפן הממוני.
ויודגש, כפי שנתבאר בפעם הקודמת: אין נפקא מינה אם אין לפנינו עדים והתראה, ואין בידינו הפרטים הטכניים הנדרשים כדי להעמיד את המצית לדין על הריגת אותו אדם. עצם העובדה שאדם מת ואנו עומדים בתחום דיני נפשות, בפוטנציאל של מיתת בית דין, מוציאה את הדיון מן הפן הממוני לחלוטין.
אשו משום חיציו:
ברקע הדברים עומדת מחלוקת יסודית בין רבי יוחנן לריש לקיש: אדם שהשתמש באש ופגע בה בחברו והלה מת - כיצד נגדיר את מעשהו? רבי יוחנן סובר שאשו של אדם כחיציו היא. כשם שהיורה חץ מרשותו והחץ פוגע באדם במקום אחר וממיתו, נחשב היורה אחראי כרוצח אף שהחץ רחוק ממנו, שהרי חיצו הוא - אין זה ממונו אלא הוא עצמו, אדם המזיק, המזיק בכוחו: החץ בתוספת כוח התנופה המוליכה אותו אל הקורבן.
הוא הדין באש: אדם המדליק אש בביתו בלא אמצעי הזהירות המתאימים, בלא קירות ובלא מרחב פנוי המונע את התפשטותה - כפי שראינו במשנה הקודמת - והאש מתפשטת ופוגעת באדם במקום אחר, הרי זה כיורה חצים מעבר לחומה, ולפיכך הוא אחראי. ואם מת אדם, מעשה רצח לפנינו, וזהו המקרה שבמשנתנו. לדעת רבי יוחנן, וכן ההלכה, אף שהאש הודלקה ברשותו של המדליק, משהתפשטה הריהו אחראי למותו של אותו עבד שהיה כפות שם.
חלקה השלישי של המשנה - "המדליק את הבירה":
חלק זה חוזר למחלוקת חכמים ורבי יהודה בדין טמון. שנינו: "ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה, שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים". חלקה הראשון של המשנה עסק במדליק אש בחצרו שלו; כאן מדובר במי שמצית את רכוש חברו. 'בירה' פירושה בית גדול, והאדם שלפנינו מצית המעלה באש את ביתו של שכנו. במקרה זה משלם הוא לא רק על המבנה שנשרף, אלא על כל מה שהיה טמון בתוכו; וכן אם הצית את גדישו של שכנו, ישלם אף על מה שבתוך הגדיש. וטעם הדבר: כך דרכם של בני אדם, לאחסן חפצים בבתיהם, ועל כל דבר שהוא בגדר הרגיל - חייב.
נמצא שלדעת חכמים כל מה שדרך בני אדם להחזיק בבית, חייב עליו, ואף חכמים מודים בכך, שכן אין זה עניין לדרשת אש וקמה כלל. משעה שאדם מצית בידיים את בית חברו, אין זה דין אש אלא דין אדם המזיק - הוא הגורם לשריפה במישרין. במצב כזה, כל מה שסביר לצפות שיימצא בבית, חייב לשלם עליו; וכיוון שאנשים מחזיקים בבתיהם כל מיני דברים, חייב הוא על הכול.
הגמרא מעירה שכמובן, כשהכול נשרף אין אנו יודעים מה היה בפנים; אך ביסודו של דבר נאמן בעל הבית לדווח מה הייתה התכולה, ובמידה שדבריו סבירים - למשל אדם עשיר הטוען שהיו שם חפצים יקרי ערך - מאמינים לו.
ומכאן נחזור לחלקה הראשון של המשנה. חכמים סוברים שדרכם של בני אדם לשמור דברי ערך, כגון ארנק, בתוך הבית, ולפיכך ישלם המצית אף על המזומנים שנשרפו. אך אם הצית אדם גדיש בכוונה, יאמר רבי יהודה שעל הכול הוא משלם - הן על כלי החקלאות והן על הארנק וכיוצא בו; ואילו חכמים יאמרו שאין דרכם של בני אדם לשמור ארנקים בתוך גדישים, ואין זה מקומם. זהו כלל "דרך בני אדם להניח בבתים": בבתיהם שומרים אנשים דברים כגון ארנקים, ולא בגדישם.
לפיכך יסברו חכמים שאף מצית שהדליק בכוונה את גדיש חברו - אמנם ישלם על כל מה שנשרף ודרכו להימצא בתוך גדיש, ככלי חקלאות, אך לא יתחייב על דברים שאינם שייכים לשם ואין דרכם להיטמן בגדיש, כגון ארנק. ובכל הדברים הללו, הלכה כחכמים.
לסיכום: המדליק אש בתוך שלו והאש מתפשטת בלא אמצעי זהירות ראויים - חייב על הגלוי ופטור על הטמון, על הדברים המוסתרים. והמדליק ברשות חברו - חייב על כל מה שהזיק, ובכלל זה הטמון שם, ובלבד שהוא מסוג הדברים שדרכם להיטמן במקום כזה.