בבא קמא, פרק א', משנה ד'. נושאה של משנה זו הוא ההבחנה בין בעל חיים המזיק בגדר 'תם' לבין בעל חיים המזיק בגדר 'מועד'. שני מונחים אלו קשים לתרגום פשוט, שכן אלו מונחים משפטיים מקצועיים, המתייחסים להשלכות ולהיקף האחריות במקרה שנגרם נזק.
המונחים תם ומועד:
תם - אין מדובר באירוע צפוי. לא הייתה מוטלת על הבעלים חובת זהירות מוגברת, שכן בהמות בית אינן צפויות להזיק בכוונה תחילה - מה שכינינו האב של קרן. לפיכך אחריותו של הבעלים מצומצמת: תשלום של חצי נזק בלבד, ואף סכום זה מוגבל בתקרה, שהיא שווי הבהמה שגרמה לנזק.
מועד - המזיק חייב לשלם נזק שלם ולפצות את הניזק על מלוא הפסדו, ללא הגבלה. ואם התשלום נעשה מן הנכסים - 'מן העלייה', כלומר ממיטב נכסיו.
מבחינת המשמעות המילולית: "תם" עניינה פשטות וחוסר מורכבות, ומכאן שאין לצפות מבהמת בית שתלך ותזיק בכוונה תחילה. "מועד" - התרגום הקרוב ביותר הוא מי שקיבל התראה, או מי שקיבל הודעה רשמית.
מקורו של המונח בפסוק בפרשת משפטים (שמות כ"א, כ"ט): "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו". המילה "והועד" באה בבניין הופעל, ומשמעה שהבעלים קיבלו התראה להיזהר, לאחר שהשור נגח שלוש פעמים, שכן שור זה נוגח. ההשלכה היא חיוב בנזק שלם, ומכאן הכינוי 'שור המועד'.
שורש המילה נגזר מן 'עד' ו'עדות', כפי שמצינו בבראשית (מ"ג, ג'): יעקב מבקש מיהודה לשוב למצרים ולהביא אוכל, ויהודה משיב כי אין בידם לשוב אלא אם כן יביאו עמם את בנימין, שכן "העד העד בנו האיש" - יוסף, שנחשב בעיניהם ליד ימינו של פרעה, כבר התרה בהם והזהירם מראש. מכאן 'מועד': מי שהותרה בו באופן רשמי. מכל מקום, אין טעם רב בתרגום המונח; זהו מונח מקצועי שמשמעו נזק שלם ופיצוי מלא, לעומת 'תם' שמשמעו חצי נזק.
המשנה עוסקת כאן בבעלי חיים בלבד. אין מדובר באבות נזיקין כגון בור ואש, שעליהם כבר אמרנו שמשלמים בהם נזק שלם, אלא בשאלה מתי בעל החיים הוא תם ומתי הוא מועד. וכלשון המשנה: "חמשה תמין וחמשה מועדין" - חמש קטגוריות שבהן בהמת בית היא בגדר תם, וחמש קטגוריות שבהן היא בגדר מועד.
חמישה תמין:
המשנה פותחת: "הבהמה אינה מועדת" - אין מצופה ממנה להזיק באופנים הבאים, ולפיכך התשלום הוא חצי נזק:
"לא ליגח" - לנגוח בקרניה.
"ולא ליגוף" - לדחוף בגופה.
"ולא לישוך" - לנשוך.
"ולא לרבוץ" - רביצה היא כריעה למטה, והכוונה שהבהמה רובצת על החפץ כדי למועכו. שונה הדבר מבהמה הרובצת מחמת עייפות, שאין זה קרן אלא רגל, שכן זו דרכן של פרות.
"ולא לבעוט" - לבעוט.
כל אחד מחמשת המעשים הללו נחשב מעשה חריג, ולפיכך הבהמה היא תם לגביהם והתשלום הוא חצי נזק.
חמישה מועדין:
מן העבר השני, בחמשת המקרים הבאים הבהמה היא מועדת, והתוצאה היא חיוב בנזק שלם:
"השן מועדת לאכול את הראוי לה" - 'שן' היא אחד מאבות הנזיקין, שבו הבהמה מפיקה תועלת לעצמה. צפוי הוא שתאכל את סוג המזון הראוי לה: אם פרתכם אוכלת את הדשא שלי, זהו דבר צפוי וזהו נזק של שן. אך אם אכלה את חולצתי או נשכה את אצבעי, אין זה שן כלל אלא קרן, וכפי שאמרנו לגבי "לישוך", שכן אין דרכן של פרות לאכול חולצות ואצבעות.
"והרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה" - 'רגל' הוא מונח מקצועי לבהמה המזיקה תוך כדי הילוכה הרגיל ובנסיבות רגילות, ולפיכך צפוי שתשבור דברים בדרך הילוכה.
"והשור המועד" - שור שהוחזק כמסוכן: נגח, בעט או נשך שלוש פעמים והבעלים הותרה בו. מעתה זהו 'שור המועד', שמשלמים עליו נזק שלם.
"והשור המזיק ברשות הניזק" - עניין שונה לחלוטין: שור שהזיק לא ברשות בעליו ולא ברשות הרבים, אלא ברשותו הפרטית של הניזק. לדוגמה, פרתכם נכנסה לחצרי האחורית והחלה לבעוט בכבשיי. בדרך כלל פרה הבועטת בכבשים היא מעשה משונה והיא בגדר תם, אך משאירע הדבר ברשותי הפרטית, מקום שאין לפרתכם מה לחפש בו, מתחייבים הבעלים באופן אוטומטי בנזק שלם כאילו הייתה מועדת. 'מועד' כאן אינו אלא מונח מקצועי שמשמעו תשלום מלא.
"והאדם" - אדם מועד לעולם. האדם אחראי תמיד למעשיו, ואם הזיק - אפילו בשוגג, ואפילו כשהיה ישן - אין הדבר משנה. מוטל על כל אדם לשמור על עצמו ועל גופו, ואם גופו הזיק לממונו של אחר, משלם נזק שלם מלכתחילה.
ראוי להעיר כבר כאן כי הקטגוריה הרביעית שנויה במחלוקת המובאת בפרק הבא, בין רבי טרפון לחכמים. משנתנו נקוטה כשיטת רבי טרפון, הסובר דין יוצא דופן זה: שאף בקרן, אם אירע ההיזק ברשותו הפרטית של הניזק, חייב המזיק - בעל הפרה - בתשלום מלא כבר מן הפעם הראשונה. אולם אין הלכה כמותו אלא כדברי חכמים, ולפיכך אין קטגוריה זו להלכה.
חיות המועדות מתחילתן:
עתה פותחת המשנה עניין חדש, שאין לערבו בקודמו: בבהמות בית - פרות, עזים, כבשים, גמלים וחמורים - אין מצפים שיזיקו בכוונה תחילה. אך יש חיות מסוכנות מטבען, ובהן מונה המשנה שש: "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש - הרי אלו מועדין".
ראוי לציין כי המילה 'ברדלס' בעברית המודרנית משמעה צ'יטה, ואין זו משמעותה במשנתנו. הברטנורא, וכמותו הרמב"ם, מפרשים שברדלס הוא צבוע. בארץ ישראל מצויים צבועים ולא צ'יטות, ולפיכך התרגום המתאים הוא צבוע.
משמעות הדברים: חיות אלו מסוכנות תמיד. מי שמחזיק אריה כחיית מחמד, עליו לצפות לסכנה מראש. אין זה כפרה, שאין כוונתה להזיק; אריות נושכים וטורפים.
"רבי אליעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות - אינן מועדין, והנחש מועד לעולם" - לדעת רבי אליעזר, כאשר מדובר בחיות מאולפות ומבויתות, כגון מי שגידל בביתו דוב מאולף המשמש כחיית מחמד, אין עליו לצפות שיתפרץ ויתקוף, שכן דוב זה מחונך היטב. אולם רבי אליעזר מודה שאין אילוף מועיל למוחם של הזוחלים: אין דבר כזה נחש מחמד שאינו מכיש, ואי אפשר לאמן חיה זו שלא תכיש. את היונקים האינטליגנטיים יותר, אומר רבי אליעזר, ניתן לאמן שלא ינשכו, ולפיכך זאב, ארי, דוב, נמר וצבוע מאולפים הם בגדר תם מלכתחילה, ואין משלמים עליהם נזק שלם.
אין הלכה כרבי אליעזר, אלא כתנא קמא - החכמים - הסוברים שחיות אלו מסוכנות תמיד, והמחזיקן כחיית מחמד חייב באחריות מלאה מלכתחילה, יהיה אשר יהיה.
מה בין תם למועד:
לבסוף מבררת המשנה את ההשלכות ההלכתיות - הנפקא מינה - בין המסווג כתם למסווג כמועד, ומונה שני הבדלים: "אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו, והמועד משלם נזק שלם מן העלייה".
"חצי נזק" - סכום הפיצוי שבעל הבהמה התמה משלם לניזק אינו אלא מחצית הנזק.
"מגופו" - כפשוטו, התשלום בא מגופה של הבהמה המזיקה; ומבחינה רעיונית, זו אחריות מוגבלת שתקרתה שווי הבהמה.
לדוגמה: פרתי נכנסה לחצרכם והחלה לרמוס את כבשיכם, ושווי הנזק הכולל שגרמה עומד על מאה אלף דולר. המקסימום שאתחייב בו הוא חצי נזק - חמישים אלף דולר. אולם אם שווי פרתי מאה דולר בלבד, אף שחיובי עומד על חמישים אלף, בידי לומר: קחו את הפרה או את שוויה, מאה דולר, וזו התקרה. זהו עניינו של חצי נזק מגופו.
ובמועד: "משלם נזק שלם מן העלייה". אם הותריתי שוב ושוב, וזו הפעם הרביעית שפרתי נכנסת לחצרכם ורומסת את כבשיכם, עתה עליי לשלם את מלוא הנזק - כל מאה אלף הדולר שגרמה. "מן העלייה" הוא מן המיטב כפשוטו: אם אני פורע לכם בקרקע ולא במזומן, עליי לתת מן הקרקע המשובחת שלי, ואיני יכול לתת לכם מן הקרקעות הנחותות.