בבא בתרא, פרק ט', משנה י' - המשנה האחרונה בפרק והאחרונה בסדרת דיני הירושה. אף כאן עוסקת המשנה בשניים שמתו כאחד, אלא שהפעם מדובר באם ובבנה. נכנה את האם לאה ואת בנה ראובן. ללאה אין ילדים נוספים ואף לא בעל: היא הייתה נשואה ליעקב, אלא שבינתיים מת יעקב או שגירשה. השאלה העומדת לפנינו היא מי יורש את נכסיה של לאה.
שני הצדדים הנאבקים על הירושה:
לבן, אביה של לאה: אם ראובן, בנה היחיד, מת ראשון, אין ללאה יורש מלמטה, ויורשה הוא אביה.
יוסף, אחיו למחצה של ראובן: אם לאה מתה ראשונה, יורשה הוא בנה ראובן. משמת ראובן אחריה, עולים הנכסים אל אביו יעקב, ומשאין יעקב בחיים הם יורדים אל בנו הנוסף, יוסף (בנו של יעקב מאישה אחרת).
נמצא שהכרעת הדין תלויה בשאלה מי מהם מת ראשון. לבן טוען כי נכדו ראובן מת ראשון, ומשכך מתה לאה אחריו והוא יורשה; ואילו יוסף טוען כי לאה מתה ראשונה, ומכוח ראובן מגיעים הנכסים אליו.
לשון המשנה:
"נפל הבית עליו ועל אמו" - לאה וראובן מתו שניהם בבית, ואין ידוע מי מת ראשון. ועל כך אומרת המשנה: "אלו ואלו מודים שיחלוקו" - בית שמאי ובית הלל מסכימים כאחד שנכסיה של לאה מתחלקים שווה בשווה בין לבן אביה לבין יוסף, אחיו למחצה של בנה.
ראוי לציין כי אין כל קשר משפחתי בין לבן ליוסף, ואף על פי כן טענותיהם שקולות לחלוטין: הכל תלוי אך ורק בשאלה מי מת ראשון, ואין כאן צד מוחזק.
יש לזכור כי במשנה הקודמת עסקנו בנכסי צאן ברזל, בנכסי מלוג ובכתובה; כאן אין דברים אלו קיימים כלל, שהרי אין לאה אשת איש, ובידה דירה בלבד. משום כך חולקים בה: טענתו של לבן על הדירה שקולה בדיוק לטענתו של יוסף, ואין האחד עדיף על חברו. אף בית הלל, שבמשנה הקודמת הורו להעמיד את הנכסים ביד מי שהוחזק בהם, מודים כאן, שכן אין כאן מוחזק כלל - האחרונה שהחזיקה בנכסים בוודאות הייתה לאה עצמה.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא נוקט כאן לשון מליצית. כנגד לשון המשנה "מודים שיחלוקו", אומר הוא: "מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן" - במה אני מודה? שבית הלל הורו להשאיר את הנכסים ביד המוחזק בהם. למעשה אין הוא מסכים לדברי המשנה כלל אלא חולק עליה, אלא שהוא נוקט לשון של הודאה. זהו ביטוי רטורי, שקשה לתרגמו במדויק.
סברתו של רבי עקיבא היא שאכן יש כאן מוחזק. משל למה הדבר דומה: לאה השתייכה למשפחת אביה - נכנה אותה משפחת קפולט. משנישאה ליעקב הפכה לבת משפחת מונטגיו, אך משגירשה שבה והזדהתה כבת משפחת אביה, ואין לה עוד זיקה כלשהי למשפחת בעלה. לתוך המשפחה ההיא נישאה, וממנה כבר נותקה לגמרי.
לפנינו, אפוא, שתי משפחות מתחרות: לבן אביה, בן משפחת קפולט, התובע את דירתה, ומולו יוסף, בן משפחת מונטגיו, שהוא כבנה החורג. מאחר שערב פטירתה השתייכה לאה למשפחת אביה, הרי משפחה זו היא המוחזקת בנכסים, ועל בני המשפחה השנייה להביא ראיה לסתור. לפיכך סובר רבי עקיבא כי אף בית הלל יורו שהנכסים עוברים ללבן האב, ולא ליוסף.
תגובת בן עזאי:
"אמר לו בן עזאי: על החלוקים אנו מצטערים" - די לנו בצער שבמקומות שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, שאנו נאלצים להכריע כבית הלל ולדחות את דברי חכמי בית שמאי. אמנם להלכה נוקטים כבית הלל, אך עצם ההכרעה מצערת. "אלא שבאת לחלוק עלינו על השווין" - ואילו אתה מחמיר את המצב עוד: במשנתנו הייתה לפנינו הסכמה שהכל מתחלק בשווה, ואתה מבקש לעורר מחלוקת חדשה בין בית הלל לבית שמאי אף במקום שדעותיהם שוות. אין זה ראוי, ואף מצער.
להלכה: הדברים נאמרו בדרך רטורית, וההלכה נפסקה כתנא קמא, היינו כבית הלל המודים לבית שמאי במקרה זה: דירתה של לאה מתחלקת חצי בחצי - מחציתה לאביה לבן, ומחציתה ליוסף, בנה החורג.