לפנינו המשנה התשיעית בפרק ט', והיא המקרה השני מבין שלושת המקרים שבהם מתו שני בני אדם כאחד ואין ידוע מי מהם מת ראשון, ומתוך כך באים היורשים לידי מחלוקת. במשנה זו מדובר בבעל ואשתו שמתו יחדיו, במעין 'משפחה מורכבת': לה ילדים מנישואיה הראשונים, לו ילדים מנישואיו הראשונים, ואין להם ילדים משותפים.
מאחר שאין ידוע מי מת ראשון, אין ידוע למי עוברים נכסי האישה, שהרי יורשה הטבעי של האישה הוא בעלה. שתי אפשרויות לפנינו:
מתה האישה ראשונה: בעלה יורש את עיזבונה, ומשמת הוא כרגע לאחר מכן - הצד שלו במשפחה הוא שיקבל בסופו של דבר את רכושה.
מת הבעל ראשון: בשעת מיתתה אין לה בעל, ולפיכך ילדיה עומדים בראש שורת היורשים והם נוטלים את הכול.
יש להבהיר תחילה מקרה שאינו מקרה משנתנו: אילו היו לבני הזוג ילדים משותפים, היה הבן המשותף יורש ודאי. שהרי אם מתה היא ראשונה, עוברים נכסיה לבעלה ומשם לאותו בן; ואם מת הוא ראשון, עוברים נכסיה במיתתה ישירות לבנה. כך או כך הוא יורש ודאי, ושאר התובעים אינם אלא ספק. לפיכך יטול הוא את הכול, שכן ספק אינו מוציא מידי ודאי. אך אין זה מקרה משנתנו.
משנתנו עוסקת במצב שאין בו ילדים משותפים, וילדיה וילדיו חלוקים בשאלה למי מגיע רכושה. בכך נחלקו בית שמאי ובית הלל. אלא שלהבנת המשנה על כל דקדוקיה יש להקדים כי שלושה סוגי נכסים עשויים להיות לאישה הנישאת:
שלושת סוגי הנכסים:
נכסי צאן ברזל - האישה מכניסה לנישואין נכס, נניח בניין דירות, והבעל נוטל על עצמו את האחריות לכל רווח או הפסד בערכו. הנכס מועבר לבעלותו ושטר הבעלות נרשם על שמו, אך כנגד זה הוא מתחייב לה בסכום קצוב, נאמר מיליון דולר, תמורת הכנסת הנכס. נמצא ששניהם שותפים בו: הנכס רשום על שמו, ואילו לה זכות תביעה עדיפה על אותו סכום בכל מקרה.
נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, הידועים גם בשם נכסי מלוג - האישה מכניסה לנישואין פרדס, אך הוא נשאר רשום על שמה ואין הבעלות עוברת לבעל. כל עוד הם נשואים רשאי הבעל ליהנות מן הפירות ומן התפוקה, זכות המכונה 'זכות אכילת פירות'. אם יתגרשו או שימות הבעל, תיטול את נכסיה בחזרה כמות שהם: השביחו - השביחו לה, פחתו - פחתו לה. נכסים אלו נכנסים עמה ויוצאים עמה.
הכתובה - התשלום החוזי שלה, הכולל את עיקר כתובה (מאתיים זוז), ואם ישנה - אף תוספת כתובה, שהיא התחייבות נוספת. לצורך משנתנו נניח שאין כאן תוספת.
השאלה היא אפוא אם ילדיה או ילדיו זכאים לכל אחד משלושת סוגי הנכסים הללו, ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל.
לשון המשנה:
"נפל הבית עליו ועל אשתו" - בני הזוג מתו יחדיו בבית ואין ידוע מי מהם מת ראשון. משום כך באים שני הצדדים בטענותיהם:
יורשי הבעל טוענים: האישה מתה ראשונה, ובמקרה כזה ירש אבינו את הכול; ומשמת אבינו לאחריה, כל שהיה שלה מגיע עתה לידינו.
יורשי האישה טוענים: הבעל מת ראשון, ונמצא שכאשר מתה אמנו לא היה לה בעל, ואין יורשים אלא אנו, ולנו הכול.
שיטת בית שמאי:
בית שמאי אומרים "יחלוקו" - הכול מתחלק בין שני הטוענים. סברתם היא שהטענה שקולה, הן בנכסי צאן ברזל והן בנכסים הנכנסים ויוצאים עמה: מצד אחד הדירה רשומה על שמו, ומצד שני הוא ערב לה בהבטחת ברזל לסכום שהתחייב; וכן הפרדס אמנם רשום על שמה, אך לו הייתה הזכות ליהנות ממנו כל ימי נישואיהם. אין כאן אפוא מוחזק ברור, אלא שניהם מוחזקים במידה מסוימת, ובהיעדר הכרעה למי הנכסים - יחלקו שווה בשווה.
אשר לכתובה, לכאורה יש כאן מוחזק ברור: הבעל. שהרי המאתיים זוז מונחים בכיסו, ואין הם משתלמים אלא כשהכתובה באה לידי גבייה, דהיינו שמת לפניה או שגירשה. משבאים ילדיה לגבות את הכתובה הרי הם מוציאים ממנו ממון, והמוציא מחברו עליו הראיה. יאמרו לפיכך יורשיו: הביאו ראיה שאבינו מת ראשון ושחלה חובת תשלום הכתובה, ואז נשלם; ובלא זה - לא, שהרי הוא המוחזק. אלא שכפי שנתבאר במשנה הקודמת, סוברים בית שמאי כי המחזיק שטר חוב בידו, וכתובה בכלל זה, הרי הוא כמי שכבר גבה וכמוחזק בממון. לפיכך מעמידה הכתובה את האישה במעמד שווה לבעל, ונחשבת היא מוחזקת באותם מאתיים זוז כמותו, ולכן אף כאן חולקים שווה בשווה.
שיטת בית הלל:
"ובית הלל אומרים: נכסים בחזקתן" - אין הם מקבלים את דין "יחלוקו", אלא הנכסים נשארים בחזקת מי שמוחזק בהם. אף שהדבר אינו מפורש, ברור מהמשך המשנה שהכוונה לקטגוריה הראשונה, נכסי צאן ברזל, היינו הדירה שהכניסה לנישואין והרשומה עתה על שמו.
לפי דרכו של הברטנורא אין ברור למי מן הצדדים הכוונה, ושתי אפשרויות בדבר: או שהנכסים עוברים לצד שלו במשפחה, שהרי רשומים הם על שמו והוא המוחזק; או שעוברים הם לצד שלה, שהרי נכסי צאן ברזל הם, ולה הובטח הסכום במלואו. שכן אם ביום הנישואין הייתה הדירה שווה שמונה מאות אלף והוא התחייב לה מיליון, נמצא מאזנו שלילי, והיא בעלת התביעה הראשונה והמוחזקת האמיתית. נמצא שלשניהם טענות: מצד אחד הנכס על שמו, ומצד שני לה מעין זכות קדימה על הכול. משאין ידוע למי הוא שייך, מסיק הברטנורא שחולקים אותו בין שניהם.
ראוי להיכנס כאן לפרטי הדברים. הגמרא מביאה שלוש דעות בביאור שיטת בית הלל:
רבי יוחנן: המוחזק הוא הצד שלו במשפחה.
רבי אלעזר: המוחזק הוא הצד שלה במשפחה.
בר קפרא: כוונת בית הלל שיחלוקו בין שניהם, אף שזו קריאה דחוקה במקצת בלשון המשנה.
המעניין הוא שדברי הברטנורא אינם עולים בקנה אחד אף עם דעת בר קפרא, אלא נשמעים כמעט כשיטה רביעית: מאחר שאין ידוע למי לתת - חולקים מחצה על מחצה. אף שהדבר תמוה במקצת, כך כתב, וכן נפסקה ההלכה: נכסי צאן ברזל מתחלקים בין שני הצדדים, כלומר הוא נוטל את הדירה ויורשיה נוטלים מחצית מן הסכום המובטח.
המשך דברי בית הלל בשני סוגי הנכסים הנותרים:
"וכתובה בחזקת יורשי הבעל" - הצד שלו במשפחה מותיר אצלו את המאתיים זוז ואינו משלם דבר, שכן הוא המוחזק בהם ללא כל ספק. בית שמאי סברו שעצם החזקת שטר הכתובה עושה את בעליו מוחזק, ואילו בית הלל אינם סוברים כן.
"נכסים הנכנסים ויוצאים עמה בחזקת יורשי האב" - נכסי המלוג שייכים לצד שלה במשפחה, מפני שמעולם היו רשומים על שמה. הפרדס שהכניסה נשאר נחלת משפחתה, ולפיכך משפחתה היא המוחזקת ומותירה אותו בידה. "יורשי האב" האמורים כאן הם, למרות הלשון התמוהה במקצת, אביה שלה, כלומר הצד שלה במשפחה.
לסיכום: הלכה כבית הלל, ולפיכך במקרה זה נכסי צאן ברזל מתחלקים מחצה על מחצה, הכתובה אינה משתלמת כלל ונשארת בידי יורשי הבעל, ונכסי מלוג - הנכסים הנכנסים ויוצאים עמה - עוברים לצד שלה במשפחה.