לפנינו משנה ח' בפרק שלישי של מסכת בבא בתרא, המשנה החותמת את הפרק. אין בה עיסוק בדיני חזקות ואף לא בהיזק ראייה, אלא שמתוך שעסקנו בהיזק ראייה - היזק הנגרם לרבים - באה המשנה לעסוק בדרכים נוספות שבהן עלול אדם להזיק לרבים.
"אין עושין חלל תחת רשות הרבים":
המשנה פותחת: "אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות" - אסור לחפור בקרקע שמתחת לרשות הרבים, בין בור, בין שיח ובין מערה. בדרך כלל מדובר בחללים פתוחים, לכל הפחות הבור והשיח, אך עיקר הדין הוא שאין להשתמש בשטח זה: אין לבנות בריכות תת-קרקעיות או מתקני אגירת מים מתחת לרשות הרבים, מחשש שהקרקע תקרוס והעוברים והשבים ייפגעו.
רבי אליעזר חולק ו"מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים" - אם החלל נבנה כראוי, באופן שיוכל לשאת אף את המשא הכבד ביותר העובר ברשות הרבים, כגון עגלה טעונה אבנים, שוב אין חשש שייפגע אדם, והדבר מותר.
נמצא ששורש המחלוקת הוא בשאלת החשש לעתיד:
תנא קמא: אף אם נעשתה המלאכה כראוי מלכתחילה, אין היא מחזיקה מעמד אלא לזמן מסוים. בסופו של דבר עלול החלל לקרוס ואדם עלול להיפגע, ואפילו כעבור חמישים שנה - ואף בכך אין להתיר.
רבי אליעזר: אם נעשה הדבר כראוי בהווה, די בכך, ואין לחשוש לעתיד הרחוק.
ההלכה נפסקה כתנא קמא. אולם יש להוסיף את דברי הרמ"א, שהכול הולך אחר מנהג המדינה. כיום נראה שבני האדם מסכימים לקיומה של תשתית תת-קרקעית המועילה לכלל, כגון צינורות ביוב וכיוצא בהם, ומאחר שהכול מסכימים ומוותרים על זכותם - הדבר מותר.
"אין מוציאין זיזין וגזוזטראות":
"אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים" - אין להוציא מן השטח הפרטי אל תוך רשות הרבים או מעליה בליטות, מרפסות וכדומה, מחשש שהעוברים ברשות הרבים ייפגעו: יקבלו מכה בראשם, יתנגשו בהן ברכבם וכיוצא בזה. אין אדם רשאי להשתלט על חלל האוויר של רשות הרבים.
"אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא" - הרוצה לבנות מרפסת חדשה או להוציא מוט לדגל, יסיג את קו הבנייה שלו פנימה אל תוך שטחו, כך שגם כשתבלוט הבנייה כלפי רשות הרבים, לא תיכנס בפועל לחלל האוויר שלה.
ראוי לציין שדין זה אמור רק במקום שבו עלולים בני אדם להיפגע. הגמרא מבארת שהכוונה עד לגובה של אדם הרוכב על גמל ויושב על גבו, שעד לשם מגיעה התנועה. לפיכך מרפסת שבקומה השלישית, הבולטת מעל רשות הרבים, מותרת, שהרי אין היא מפריעה לאיש - ובלבד שיתקיימו שני תנאים:
שלא תזיק לעוברים ושבים: שלא ייתקלו בה ולא תפריע להם בדרכם.
שלא תטיל צל: אין לגרום לכך שיימנע מן הרבים אור השמש, ואם ממוקמת הבנייה במקום המפחית מן השמש - אף זה אסור.
"לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות":
המשנה, ועמה הפרק כולו, חותמת בדין הקונה נכס שכבר קיימות בו בליטות או מרפסות מעל רשות הרבים. האם רשאים הרבים לתבוע ממנו לסלקן מרשות הרבים? על כך אומרת המשנה: "הרי זו בחזקתה" - בית הדין טוען עבורו ואומר: מן הסתם כך היה הדבר מלכתחילה, והבעלים הקודם נהג כדין, בין שקיבל רשות ובין שכנס את בניינו לתוך שלו, כלומר שקו הגבול שלו נסוג מרשות הרבים והבליטות עומדות כולן בתחומו. לפיכך אין מחייבים את הבעלים החדש לסלק את מרפסתו וכיוצא בה.
אולם היתר זה נובע מכך שאין המציאות ידועה לנו. לפיכך, אם יבקש הבעלים להרחיב את ביתו ולתפוס את השטח שמתחת למרפסת, אין מניחים לו, שמא שטח זה של רשות הרבים הוא. נמצא שמחמת הספק אין מחייבים אותו לסגת או להסיר את בליטותיו, אך אף אין הוא רשאי להסתמך על אותה הנחה כדי להרחיב את בנייתו ולתפוס את הקרקע שמתחת לבליטות.
לסיכום: משנה זו עוסקת בהיזק לרבים שלא בדרך של היזק ראייה - מתחת לקרקע ומעליה. למדנו את איסור עשיית חלל תחת רשות הרבים ואת מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר בשאלת החשש לעתיד, שהלכה בה כתנא קמא, ואת דברי הרמ"א שהכול לפי מנהג המדינה. כמו כן למדנו את איסור הוצאת זיזין וגזוזטראות לחלל רשות הרבים, את הפתרון של כניסה לתוך שלו, את גבול הגובה של רוכב גמל ואת שני התנאים של מניעת היזק ומניעת צל. לבסוף עמדנו על דין הקונה חצר שבה זיזין וגזוזטראות, שהרי זו בחזקתה מספק - ואין מחייבים אותו לסלקם, אך אף אין מתירים לו להרחיב על סמך כך.