בבא בתרא, פרק ג', משנה ז'. במשנה הקודמת עסקנו בראובן ושמעון שהיו שכנים, ולשמעון היה שטח פרטי שראובן פלש אליו. במשנה שלפנינו מדובר בשטח המשותף לשניהם - חצר הנמצאת בבעלות משותפת - ובהגבלות המוטלות על ראובן, שלא יפגע בשימושו של שמעון באותו מרחב. עיקר הדיון הוא בהיזק ראייה, כלומר בפגיעה בפרטיותו של השכן או בהגבלתה.
"לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין":
כפשוטו, אין אדם רשאי לפתוח חלון חדש המשקיף אל החצר המשותפת. ראובן ושמעון שותפים בחצר אחת, ובתי שניהם נפתחים אליה. שמעון רשאי לטעון: אמנם רשאי אתה להימצא בחצר בכל עת שתרצה, אך בידי לדעת מתי אתה נמצא בה ומתי אינך, וכשאינך שם אני עוסק בענייניי הפרטיים בלא תחושה שעין צופה בי. אולם אם ייפתח חלון המשקיף אל החצר, שוב לא אדע לעולם מתי אתה מביט בי, ולעולם לא ארגיש בנוח. זהו היזק ראייה ופגיעה בפרטיות, ולפיכך זכותו של שמעון להתנגד לפתיחת חלון חדש המשקיף אל אזור המחיה המשותף.
הקונה בית בחצר אחרת:
לפנינו מקרה נוסף: שתי חצרות סמוכות השייכות לשתי קבוצות דיירים שונות, חצר א' וחצר ב'. ראובן שותף בחצר א' עם שאר שכניו, וכעת הוא רוכש בית בחצר ב'. חזית הבית החדש נפתחת אל חצר ב', אך בקיר האחורי, הפונה אל חצר א', אין כיום פתח. אם יפרוץ בקיר זה פתח חדש, יוכלו דיירי הבית לצאת ולבוא גם דרך חצר א'.
כאן קובעת המשנה כי שותפיו של ראובן בחצר המשותפת רשאים להתנגד ולטעון: בפועל אתה מוסיף דיירים לחצרנו, שכן יושבי הבית החדש ייכנסו ויצאו בפתח האחורי ויעברו דרך חצר א' שלנו. זו פגיעה בפרטיותנו ושימוש בשטחנו בדרך שאינה מותרת. אף שראובן עצמו הוא מן הדיירים, ורשאי להשתמש בחצר כרצונו, אין הוא רשאי להשתמש בזכותו כדי להוסיף דייר או להרבות בתנועת אנשים. וזו לשון המשנה: "לקח בית בחצר אחרת - לא יפתחנה לחצר השותפין" - הקונה בית בחצר סמוכה אחרת, אינו רשאי לפתוח ממנו פתח אל השטח המשותף, משום שבכך הוא מוסיף דייר לחצר.
הוספת עלייה ופתח - שיטת הברטנורא:
השורה הבאה במשנה פותחת עניין חדש, הדומה לקודמו: הוספת דיירים או פתחים לשטח משותף. נלמד תחילה כשיטת הברטנורא, ולאחר מכן נראה כיצד לומד הרמב"ם. "בונה עלייה על גבי ביתו - לא יפתח פתחה לחצר השותפין" - המוסיף עלייה על גבי ביתו אינו רשאי לומר: אושיב בה דייר נוסף ואבנה גרם מדרגות חדש הנפתח אל החצר שלמטה. אין לעשות כן, שכן בכך נוצרים פתחים נוספים ותנועת אנשים מרובה, ושאר הדיירים רשאים להתנגד.
וממשיכה המשנה: "אלא אם רצה - בונה את החדר לפנים מביתו" - הרוצה להוסיף שטח מגורים, רשאי ליטול את שטח מגוריו הקיים ולחלקו לשניים, כגון לחלק את הסלון לשני חדרים, ואף להשכיר את החדר החדש לאחר. וכן "ובונה עלייה על גבי ביתו" - להוסיף עלייה בקומה השנייה של ביתו ולהושיב בה אף דיירים חדשים, כשוכרים. אלא ש"ופותחה לתוך ביתו" - דרך הכניסה והיציאה של אותם דיירים חייבת לעבור דרך ביתו, ולא ייווצר פתח כניסה או יציאה חדש אל החצר המשותפת.
נמצא, לדעת הברטנורא, שאין השכנים יכולים להתנגד להכנסת דייר חדש לתוך הבית, שהרי אדם מכניס לביתו כמה אנשים שירצה, ואף שוכרים המשלמים לו ואינם מבני משפחתו, ובלבד שיתקיימו שני תנאים:
שלא יגדל שטח הבית כלפי חוץ: כדעת הרשב"ם, המבנה החיצוני נשאר כשהיה, והחלוקה נעשית בחלל הפנימי בלבד, כך שאין פלישה לשטח השכנים.
שלא ייווסף פתח: כל תנועת האנשים עוברת דרך אותה דלת שדרכה נכנסו מאז ומעולם אל הבית.
בהתקיים שני תנאים אלו, אין לשכנים זכות להתנגד לריבוי הדיירים בביתו, שכן רשאי אדם להכניס לביתו כמה נפשות שירצה, בין מבני משפחתו ובין שאינם מבני משפחתו. כך למד הברטנורא, וכשיטת הרשב"ם.
שיטת הרמב"ם:
מפרשים אחרים, ובראשם הרמב"ם, למדו את המשנה באופן שונה בתכלית. לדעתם אין אדם רשאי להוסיף דיירים חדשים לביתו כאשר אינם מבני ביתו. אם הם "סמוך על שולחנו", כלומר בני משפחתו שהוא מפרנסם, בוודאי רשאי - אין מי שיאמר לאדם כמה ילדים יביא לעולם, או אם תעבור חמותו להתגורר עמו. אך להכניס שוכר חיצוני לביתו אינו רשאי כלל. לעומת זאת רשאי הוא להרחיב את שטח ביתו או להוסיף עליו קומה נוספת, שכן אין הדבר בא על חשבון אחד מבני החצר, ובלבד שלא ייפתח פתח נוסף אל החצר המרכזית. כל עוד נשאר הפתח כשהיה, והבית בלבד גדל, הדבר מותר.
נמצא שהמילים "ובונה עלייה על גבי ביתו" מתפרשות לשתי פנים: לדעת הברטנורא אין הגג משתנה כלל, אלא מוסיפים כעין עליית גג בתוך אותו מבנה עצמו; ואילו לדעת הרמב"ם רשאי אדם להוסיף ממש קומה נוספת. וההבדל שביניהם: הברטנורא מתיר להושיב שם אנשים זרים שאינם בני משפחה, והרמב"ם אוסר.
"פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון":
ממשיכה המשנה: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון". בתחילת המשנה למדנו שאין ראובן רשאי לפתוח חלון המשקיף אל החצר המשותפת, מפני טענת שמעון שנפגעת פרטיותו ואינו יודע מתי מביטים בו. והנה, אפילו נתן שמעון את רשותו, ואפילו הסכימו לכך כל עשרת דיירי החצר ואמרו לו לפתוח חלון - אף על פי כן אין אדם רשאי לפתוח חלון או פתח המכוונים בדיוק כנגד חלונו או פתחו של שכנו. שהרי בכל יציאה מן הבית, אם דלת השכן פתוחה, יראה לתוך ביתו, ובכל הבטה מן החלון יביט אל תוך חלונו. דבר זה אסור, ואף בהסכמת השכנים.
יסודו של דין זה שונה במהותו, והוא נסמך על סיפורו של בלעם, שהביט על מקום מושבם של ישראל במדבר והתפעל מדרך ארץ, מקדושה, מצניעות, מכבוד וענווה של בתי ישראל - שכן הייתה לכל אחד פרטיות משלו, מפני שלא היו חלונותיהם מכוונים זה כנגד זה. לפיכך גם אם הסכימו הדיירים, אין ליצור חלון המשקיף ישירות אל חלון השכן, משום שיש כאן פגיעה בכבוד האדם ובצניעות. אין זה עניין שבין אדם לחברו בלבד, אלא כעין עניין שבין אדם למקום - רמת קדושה המצופה מעם ישראל. שמרו נקודה זו במחשבתכם, ונשוב אליה מיד.
הרחבת פתח קיים:
וכן מי שיש בידו רשות לפתוח חלון או פתח - האם רשאי להרחיבו? התשובה שלילית, שכן כל תוספת של הרחבה פוגעת במידה שכנגדה בפרטיות שאר הדיירים. לכן "היה קטן - לא יעשה אותו גדול". ולא עוד, אלא אפילו אינו מגדילו כלל מבחינה פיזית, אלא מחלק פתח קיים לשתי דלתות, כגון פתח שרוחבו שמונה אמות שנעשה שתי דלתות של ארבע אמות זו לצד זו - אף זה אסור: "אחד - לא יעשה אותו שניים". וטעם הדבר: פתח אחד הנפתח אל החצר יהיה סגור על פי רוב, ואילו כששני פתחים לפניו, מסתבר שיותיר אחד מהם פתוח לעיתים תכופות יותר, ונמצא מביט אל החצר יותר מבתחילה, ופרטיותם של בני החצר מתמעטת.
"אבל פותח הוא לרשות הרבים":
לאחר כל האמור מסיימת המשנה: "אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון". שכן אם גר שכנו מעבר לרחוב, והרחוב המפריד בין בתיהם הוא רשות הרבים. אין הכוונה לרשות הרבים כמובנה בהלכות שבת - כך אמנם סובר הרשב"ם, אך לדעת הברטנורא הכוונה למעבר ציבורי בלבד. ראובן ושמעון הגרים משני עברי הרחוב, וראובן מבקש לפתוח חלון חדש בדיוק כנגד חלונו של שמעון - רשאי הוא, משום שאין ראובן גרוע מכל עובר אורח. כל הולך ברחוב הפונה לימינו רואה לתוך ביתו של שמעון, וכמותו יראה גם ראובן, ולא הפסיד שמעון דבר. ומדובר כמובן בקומת הקרקע, ולא בקומה שנייה שלמעלה מארבע אמות, שאין הולכי הרגל רואים לתוכה.
ומאותו טעם ממשיכה המשנה: "היה קטן - עושה אותו גדול, ואחד - עושה אותו שניים". הפונה לרשות הרבים רשאי להגדיל את פתחו או לפתוח חלון גדול יותר, שהרי ממילא אין פרטיות לפונה לרשות הרבים; וכן רשאי לעשות מפתח אחד שני פתחים, מאותו הטעם עצמו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הפרטיות בחצר משותפת: איסור פתיחת חלון חדש אל חצר השותפין מפני היזק ראייה; איסור פתיחת פתח מבית שנקנה בחצר אחרת אל החצר המשותפת, מפני שהוא מוסיף דיירים ותנועת אנשים; מחלוקת הברטנורא והרמב"ם בעניין הוספת עלייה והכנסת דיירים שאינם בני בית; האיסור לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון אף בהסכמת השכנים, שיסודו בקדושת בתי ישראל שעליה העיד בלעם; האיסור להרחיב פתח קיים או לעשות מאחד שניים; וההיתר לכל אלו כלפי רשות הרבים, שאין בה פרטיות מלכתחילה.