אנו פותחים כעת בפרק החמישי של מסכת בבא בתרא, פרק ה' משנה א'. הפרק נקרא "המוכר את הספינה", והוא המשך רעיוני לפרק הקודם. הפרק הקודם עסק במוכר בית, חצר או עיר - מה נכלל באותה מכירה כאשר הדבר אינו מפורש בתנאי המכר. שם דובר בדברים המחוברים לקרקע או בקרקע עצמה, נכסי מקרקעין; ואילו פרק זה עוסק כולו במה שנכלל במכירת נכסים שהם ביסודם מטלטלין.
יש להקדים כי פרק זה מאתגר במיוחד: התשובה לשאלה מה נכלל במכר מבוססת על המשמעות המקובלת של המילה - מה אמור להיכלל במונח או במושג - וזו תלויה בהבנה של מנהג המקום והזמן. מאחר שאיננו דוברים את שפתם, ומילותינו אינן נושאות בהכרח את משמעות מילותיהם ולהפך, יקשה עלינו לעמוד במדויק על ההיגיון המחייב שבבסיס רבים מן המקרים. לפיכך נמצא את עצמנו אומרים שוב ושוב כי כך היו פני הדברים באותם ימים, ובחלק מן המקרים אף נותיר מקום לתמיהה. מכל מקום, נעשה כמיטב יכולתנו.
"המוכר את הספינה":
המשנה פותחת: "המוכר את הספינה" - ראובן אומר לשמעון "אני מוכר לך את ספינתי", שמעון מסכים, והם קובעים מחיר, אך אינם מפרטים אילו חלקים נכללים במכירה. מה כלול, אפוא, במכר?
"מכר את התורן" - העמוד המרכזי הגדול העולה מגוף הספינה, שאליו מחוברים המפרשים. הוא נזכר בלשון יחיד, כדרך כל המקרים בחלק זה של המשנה, אף שבספינה גדולה עשויים להיות שניים, שלושה או ארבעה תרנים.
"ואת הנס" - המפרשים המחוברים לתורן, התופסים את הרוח כדי להשיט את הספינה.
"ואת העוגן" - המונע מן הספינה לזוז בשעה שרוצים לעגון ולהשאירה במקומה.
"ואת כל המנהיגין אותה" - כל המשמש לשליטה בספינה ולכיוונה, כגון ההגה, החיוני לניווטה. מאחר שהוא חלק מן הספינה, הריהו נכלל במכירתה.
ואילו אלו אינם בכלל המכר:
"אבל לא מכר לו את העבדים" - הם צוות הספינה. מדובר דווקא בעבדים, שהרי בשכירים לא הייתה הווא אמינא למוכרם עם הספינה; אך העבדים, אף שהם בבעלות בעל הספינה והם המבצעים את השטתה, אינם נכללים במכירה.
"ולא את המרצופין" - שקי המטען, אותם שקים ריקים שבהם מאחסנים את הסחורה בבטן הספינה.
"ולא את האנטיקי" - המטען עצמו, מה שנתון בתוך השק. ספינה המובילה חיטים מעבר לים, אף שהיא עמוסה בהן, והמוכר והקונה הסכימו על מחירה - אין החיטים שבבטנה נכללות במכירה, שכן אינן חלק מן הספינה.
החילוק בין שתי הקבוצות: הדברים שבקבוצה הראשונה הכרחיים במידה מסוימת לתפקוד הספינה והם חלק בלתי נפרד ממנה, ואין להם שימוש אחר זולת זה; ואילו הדברים שבקבוצה השנייה עומדים בפני עצמם - החיטים או העבדים יכולים לשמש לדברים אחרים מלבד השטת הספינה.
"ובזמן שאמר לו: היא וכל מה שבתוכה" - אם התנו שלא הספינה בלבד נמכרת, אלא גם כל מה שבתוכה, אזי "הרי כולן מכורין", וכל שפורט לעיל, ובכללו העבדים והמטען, נכלל במכר. עד כאן המקרה הראשון שבמשנה.
מכירת הקרון והפרדות:
המקרה השני שבמשנה הוא כמעט משנה חדשה, ובתלמוד הבבלי אכן נמנה כמשנה בפני עצמה. מדובר בקרון הנמשך על ידי פרדות, כמתואר בסיפורים החסידיים:
"מכר את הקרון - לא מכר את הפרדות" - הפרדות אינן נכללות במכירה. ההנחה היא שאין הן רתומות כעת לקרון, ולפיכך מדובר בקרון העומד בפני עצמו; אך אילו היו רתומות אליו, מאחר שהן כעין חלק ממנו, היו נכללות במכר.
"מכר את הפרדות - לא מכר את הקרון" - הקרון אינו עובר עמן, ואפילו היה רתום אליהן, משום שהפרדות עומדות בפני עצמן ונפרדות הן מן הקרונות.
מכירת הצמד והבקר:
"צמד" הוא עול - קורת עץ המונחת על צוואר שני שוורים ומחזיקה אותם יחד בשעה שהם מושכים את המחרשה. וכך שנינו:
"מכר את הצמד - לא מכר את הבקר" - השוורים אינם נמכרים עמו.
"מכר את הבקר - לא מכר את הצמד" - העול שעל צווארם אינו הולך עמם, שכן שני דברים אלו עומדים כל אחד בפני עצמו.
ראוי להבהיר: יש מקומות שבהם המונח "צמד" בבירור אינו כולל את הבקר, ויש מקומות שבהם הוא בבירור כולל אותו, ובשני המצבים הללו אין מחלוקת מה נכלל במכר. המקרה הנידון הוא מקום שברוב הפעמים כוונת המילה "צמד" בו היא לעול, לחתיכת העץ בלבד, אלא שיש המתכוונים בה לא רק לעץ אלא גם לבהמות הרתומות בו.
על כך חולק רבי יהודה על תנא קמא. תנא קמא סבור - וכן ההלכה - שהמוכר "צמד" מכר את העץ בלבד, שהרי ברוב הפעמים באותו מקום כוונת האומרים "צמד" היא לחתיכת העץ ולא לבהמות שעמה. "רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין" - מחיר המכירה מעיד על כוונת הצדדים, וניתן להוכיח ממנו מתוך ההקשר אם הייתה כוונה לקנות אף את הבהמות.
"כיצד?" - "אמר לו: מכור לי צמדך במאתיים זוז". צמד רגיל עולה כזוז אחד, וברי שאין הקונה בא לקנות את העץ בלבד אלא את הבהמות עמו, "שהרי אין הצמד במאתיים זוז" - הכול יודעים שאין זה מחירה של חתיכת עץ לבדה, ומכאן שהמכירה כללה גם את הבהמות.
"וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה" - אין להביא ראיה מן המחיר, שהרי אנו עומדים במקום שרוב האנשים קוראים "צמד" לחתיכת העץ בלבד ואין הבהמות בכלל. הנידון הוא כזה: ראובן ביקש משמעון לקנות את צמדו, שמעון נקב במאתיים זוז, ראובן הסכים והגביה את הצמד. לאחר מכן נתגלעה מחלוקת ביניהם אם הבהמות בכלל המכר. שמעון טוען: "מעולם לא דיברנו על הבהמות, והמילה 'צמד' אינה כוללת אותן; הסכמנו על המחיר, והוא נטל את הצמד". וראובן טוען: "בוודאי התכוונתי שהבהמות יהיו כלולות".
רבי יהודה סבור שהמחיר מוכיח את הכוונה; אך חכמים אומרים שאין זו ראיה הכרחית, שכן פעמים אדם מבקש לתת מתנה לחברו, ומאחר שאין נעים לו לתיתה בגלוי ובמישרין, הוא קונה ממנו חפץ במחיר מופקע וחוסך ממנו את בושת קבלת המתנה. אף שדבר זה חריג, מאחר שאנו עומדים במקום שהמונח "צמד" אינו כולל בדרך כלל את הבהמות, אין להביא ראיה לכוונתו, ואי אפשר לחייב את המוכר לתת את בהמותיו - שהמוציא מחברו עליו הראיה.
שאלה צדדית - דין אונאה:
לכאורה יש להקשות: למדנו בבבא מציעא דין אונאה - הגובה מחברו יותר משתות ממחיר השוק ההוגן, הרי זו אונאה כעין ניצול, והמקח בטל. ואם כן, אף כאן: אין אדם משלם מאתיים זוז על חתיכת עץ, והרי זו אונאה.
אולם אין דין זה שייך במקרה שלפנינו. אף שאיסור האונאה, לגבות מחיר מופקע, עומד בעינו, התקנה מדרבנן שהמקח בטל נאמרה רק במקום שהאדם עלול להיות מרומה, ומדובר בהגנה עליו - בין שהקונה עלול להתאנות ובין שהמוכר. אך כאשר הכול יודעים היטב שאין זה מחיר השוק, ואין הצדדים נכנסים לעסקה בעיניים עצומות אלא מבינים בבירור שהתשלום מופקע לחלוטין, כגון מאתיים זוז על חתיכת עץ - אין זו אונאה. הוא ידע את אשר לפניו ואת מחיר השוק לאשורו, ואין בפיו טענת רמאות, ולפיכך אין מקום לבטל את המקח.
מכל מקום, ההלכה כאן כחכמים: המוציא מחברו עליו הראיה. במקום שהדבר מסופק ולא נאמר אלא "צמד", אין הקונה זוכה ומחזיק בידו אלא את חתיכת העץ בלבד.