אבות, פרק ד', משנה ט"ו - ובמהדורות משניות רבות היא משנה י"ב. במשנה זו אנו פוגשים את רבי אלעזר בן שמוע.
רבי אלעזר בן שמוע הוא 'רבי אלעזר' הנזכר לאורך כל הש"ס והמשניות: כל מקום שנזכר בו רבי אלעזר סתם, בלא שם אביו, הוא הוא. רבי אלעזר נמנה עם חמשת תלמידיו המאוחרים והמרכזיים של רבי עקיבא, אותם תלמידים שבנו מחדש את עולם התורה, והוא אחד מן החמישה שקיבלו את הסמיכה מיהודה הנשיא בתום גזירות אדריאנוס.
נקודה חשובה במיוחד: רבי אלעזר היה רבו של רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה. רבי יהודה הנשיא בילדותו למד אצל אביו, ולאחר מכן אצל רבי יהודה בר אילעאי, ובהמשך פנה אל רבי אלעזר, שהיה ככל הנראה הגדול שבאותו הדור. יש משניות ודברי חז"ל התומכים בכך שאכן היה הגדול שבכל תלמידי רבי עקיבא. מכאן מקומו החשוב של רבי אלעזר בשרשרת המסורה.
יסוד המשנה:
קיימות מערכות יחסים שונות המחייבות מידה מסוימת של יראה וכבוד. נתינת כבוד לזולת מחייבת הכנעה, ולעיתים אף ביטול עצמי בפניו, ומשום כך היא קשה: לאדם יש אגו, ולפיכך הוא עלול שלא לעמוד בחובותיו. על כן מכוונת המשנה גבוה - לשאוף למידה המקסימלית של כבוד ויראה, ומתוך כך יינתן לכל הפחות מה שחייבים לתת.
"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך":
הכבוד וההערכה הניתנים לתלמידים יהיו חשובים לאדם כמו כבודו שלו. כבודו של האדם חשוב לו בוודאי, ולכן אין לתת לתלמידים פחות מכך.
מדוע ראויים התלמידים לכבוד? הלא הם תלמידיו, הכפופים לו.
התשובה טמונה במאמר חז"ל הידוע:
"הרבה תורה למדתי מרבותיי" - הרבה תורה למד האדם ממוריו.
"ומחבריי יותר מהם" - מחבריו למד יותר מאשר ממוריו.
"ומתלמידיי יותר מכולן" - ומתלמידיו למד יותר מכולם.
זהו עיקרון חשוב ביותר. על המורה להבין כי הוא זקוק לתלמידיו, שכן מהותם של התלמידים היא לשאול שאלות, לנקב חורים ולשמש לוח תהודה. כאשר תלמיד אינו מבין, אין זו אחריותו של התלמיד להבין, אלא אחריותו של המורה להבהיר. שאלותיהם של התלמידים מאפשרות לרב לוודא שהדברים ברורים לו, ומעמידות אותו על מה שלא תפס כראוי. נמצא שהתלמידים הם מרכיב חיוני בדרכו של הרב אל שליטה אמיתית בתורתו שלו, ומשום כך ראויים הם לכבוד שאינו פחות מכבודו של האדם עצמו.
יסוד זה נתמך בפסוק בשמות: כאשר דיבר משה רבינו עם יהושע אמר לו "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". הלשון "לנו" מלמדת שמשה רבינו העמיד את יהושע, תלמידו, בשווה עמו.
"וכבוד חברך כמורא רבך":
חובת הכבוד חלה על כל אדם, ועל החבר בוודאי; ואילו חובת המורא - היראה - חלה על הרב בלבד. באה המשנה ומלמדת שהכבוד הניתן לחבר לא יפחת מן המורא שיש לאדם כלפי רבו, אלא עליו להעלותו עד לדרגה זו.
בכך יש הכרה בחשיבותם ובערכם שאין לו תחליף של חברים, כמאמר "או חברותא או מיתותא". האדם נזקק לחבר כדי לעבור את החיים:
לתמוך בו ולומר לו מה נכון ומה אינו נכון.
להוכיחו בשעה שהוא זקוק לתוכחה.
לשמש לו לוח תהודה.
להעניק לו את התמיכה הרגשית הנדרשת לו.
לפיכך אין לזלזל בחשיבותם של הכבוד והרצינות הראויים לחבר.
"ומורא רבך כמורא שמים":
יראתו והערצתו של האדם כלפי רבו ומורו תהיינה כיראתו מן השמים, מן הקב"ה. יסוד זה מבוסס על הפסוק המחייב יראת שמים ובכללה גם יראה מתלמידי חכמים: "את ה' אלוקיך תירא" - המילה "את" באה לרבות תלמידי חכמים. נמצא שחובת היראה מפני הרב, תלמיד חכם, קשורה בחובת יראת ה' וכמעט משתווה לה.