אנו עומדים במסכת אבות, פרק ד', משנה י"ד (יש מן החלוקות שבהן משניות אלו נמנות עדיין כהמשכה של משנה י"ב). בעל המאמר הוא רבי יוחנן הסנדלר, וכינויו על שם אומנותו בעשיית סנדלים. אף הוא נמנה עם תלמידי רבי עקיבא, ומאותם תלמידים שביקרו אצל רבם בבית האסורים בסוף ימיו וקיבלו מפיו פסקי הלכה.
לשון המשנה:
"כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים".
כל התכנסות, אספה, מפגש, מועדון או אגודה של אנשים רבים החותרים אל מטרה משותפת - אם מטרתו של אותו ארגון, אותה קבוצה, אותו פרויקט או אותו צוות היא לשם שמים, למען תורה ומצוות וכיוצא בזה - סופה להתקיים ולהישאר קיימת.
שני פירושים בביטוי "סופה להתקיים":
קיום לאורך זמן: ההתכנסות עצמה תתמיד ותישאר קיימת לטווח הארוך. באבות דרבי נתן מובאת דוגמה לכך מן המעמד בהר סיני: ישראל עמדו שם בלב אחד ובאחדות, וההתכנסות הייתה לשם שמים - ולפיכך מחויבותם של היהודים במעמד ההוא עומדת ונמשכת עד היום, והקשר שנוצר בה ממשיך.
קיום התכליות: "סופה" מלשון תכליתה - המטרות שלשמן התכנסו הן שיתקיימו. שלטון המתאסף ופועל לשם שמים, החוקים שהוא מקדם יתקיימו, והמיזמים שהוא מפעיל והדברים שהוא מניע ימשיכו להתקדם לאורך זמן.
ובאותה מידה בהיפוכו של דבר: קבוצה המתאספת ואין לה הכוונות הראויות - אין סופה להתקיים. בסופו של דבר לא תתקיים, או שהתכליות שהיא מבקשת להשיג לא יתקיימו.
דיוק בלשון "כנסיה":
אין להתבלבל: בעברית המודרנית "כנסייה" היא בית תפילה נוצרי, ואין לכך כל שייכות לענייננו. אך יש לדייק, שהרי ניתן היה לנקוט לשון "כינוס", ככל התכנסות. מדוע אפוא נאמר "כנסיה"? הרעיון הוא שבמילה זו נוספו בסופה האותיות יו"ד וה"א משמו של הקב"ה - כינוס שמכניס לתוכו את הקב"ה. זוהי הנקודה: לשלב את הקב"ה בתוך התוכניות.
כיצד יודע אדם שאכן הוא לשם שמים?
שאלה יסודית עולה כאן: כל אדם סבור שהוא פועל לשם שמים, וכולם טוענים כך. אמרה נפלאה מיוחסת לרבי מקוצק: "ודא שה'לשם שמים' שלך הוא באמת לשם שמים". על האדם לבחון את הדגל שהוא מניף ואת האג'נדה שהוא מקדם - זו שהוא טוען כמובן שהיא עקרונית ושזהו הדבר הנכון - ולוודא שאכן הקב"ה עומד מאחוריה ולא הוא עצמו והאגו שלו. ואין זה דבר קטן.
מבחן מרכזי: האמצעים אינם מצדיקים את המטרה
זהו מבחן חשוב לבירור אם אמנם האינטרס של שמים נמצא בלב - לא המבחן היחיד, אך אחד המרכזיים שבהם. אכן, נדרשים אנו לעשות את ההשתדלות שלנו ואת כל אשר בכוחנו. אולם אדם המקצץ פינות ועובר על ההלכה כדי להשיג מטרה כלשהי - לעולם אין האמצעים מצדיקים את המטרה, ומי שגישה זו נר לרגליו בוודאי אינו לשם שמים אלא מונע מכוח שאינו שמים. שכן אילו היה זה לשם שמים, היה הולך אחר כלליו של שמים ומניח לדברים להתגלגל כפי שיתגלגלו. הקב"ה גדול, והוא יכול לדאוג לענייניו בעצמו.
תמר כדוגמה מובהקת:
תמר יכלה להאשים את יהודה ולומר לו: "אל תכעס עליי, הכול באשמתך, אתה עשית לי זאת". אך היא לא עשתה כן, משום שהייתה לשם שמים. כל מטרתה מלכתחילה, להתעבר מיהודה, הייתה לשם שמים, וההוכחה לכך היא שלא הייתה מוכנה לעשות דבר רע כדי להשיג את המטרה שאליה חתרה.
לסיכום: למדנו מדברי רבי יוחנן הסנדלר כי כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים - הן בהתמדתה לאורך הדורות, כמעמד הר סיני, והן בהתקיימות תכליותיה; עמדנו על הרמז שבלשון "כנסיה", המכניסה את שמו של הקב"ה לתוך הכינוס; ועל המבחן שבו נבחנת הכוונה - שאין האמצעים מצדיקים את המטרה, כפי שהוכיחה תמר במעשיה.
יהי לקח זה נר לרגלינו, ובעזרת השם נזכה בכל מפעלינו לעשות דברים גדולים לשם שמים, ולוודא שאמנם לשם שמים הם.