הגענו למשנה האחרונה של המסכת - פרק ה', משנה י"ב. עניינה של המשנה הוא הדרישות ההלכתיות החלות על הקונה מן הגוי כלי מתכת המשמש לאכילה. שתי דרישות נפרדות יש כאן, ושתיהן נלמדות מאותם פסוקים שבספר במדבר, העוסקים במה שאירע בעקבות המלחמה עם מדין.
שתי הדרישות בכלי הנקנה מן הגוי:
טבילה במקווה - כל כלי שהיה עד כה בבעלותו של גוי, בבואו אל שירותו של יהודי טעון כעין חנוכה: טבילה מלאה במקווה, כשכל צדדיו נטבלים בבת אחת. דין זה חל, כפי שנראה במשנה, על כלי מתכת הבאים במגע ישיר עם מאכל אדם, וחכמים הוסיפו אף את הזכוכית. הזכוכית לא שימשה ככלי בתקופת הפסוקים אלא בדורות מאוחרים יותר, ומאחר שניתן להתיכה ולעצבה מחדש כמתכת, התייחסו אליה חכמים כאל מתכת לעניינים רבים, ובכללם חיוב הטבילה.
הכשרת הכלי - יש להכשיר את הכלי מכל טעם של מאכל לא כשר שנבלע בו. כבר קבענו כי אנו נוקטים "טעם כעיקר", ולפיכך חוששים שהטעם הבלוע ייפלט חזרה אל תוך מאכלנו ויאסרנו; משום כך יש להפליט את הבליעות הלא כשרות מן הכלי.
הכלל המנחה בהכשרה הוא "כבולעו כך פולטו" - הדרך שבה נבלע הטעם היא הדרך שבה הוא נפלט. להלכה למעשה ישנן בכך דרגות אחדות, אף יותר מן המנויות במשנה, אך המשנה מתמקדת בשלוש רמות עיקריות.
שלוש רמות ההכשרה:
ניקוי בלבד: אם לא היה חום מעורב כלל בשימוש הכלי, מניחים שלא נבלע בו טעם, ואין הוא טעון אלא ניקוי כראוי, שלא יישאר דבר על פניו.
הגעלה: כלי ששימש עם מים על גבי האש. המים מגבילים את חומו לטמפרטורת הרתיחה - מאה מעלות צלזיוס (212 פרנהייט) בגובה פני הים - ואין הוא עולה על כך. ניתן להדגים זאת: כוס נייר דקה מלאה מים המונחת מעל להבה - המים ירתחו והכוס לא תישרף, משום שהמים סופגים את החום. לפיכך, כלי כזה טעון המתנה של עשרים וארבע שעות, ניקוי כראוי, ולאחר מכן הכנסה לזמן קצר לתוך מים רותחים - היא ההגעלה - וכל שנבלע בו נפלט ממנו.
ליבון: פירושו המילולי הלבנה, והכוונה להכנסת הכלי לאש עצמה, או כנהוג היום אף במבער, עד שהמתכת מאדימה ומתיזה ניצוצות מרוב חום, ובנקודה זו מסולק כל מה שנבלע בה. דרגה זו נדרשת בכלי מתכת המשמש ישירות באש בלא מים, כגון רשת המנגל המונחת מעל אש גלויה, שאין די לה בהגעלה במים אלא טעונה ליבון בחום אש ישיר.
זהו העיקרון העומד ביסודה של כמעט כל המשנה; בסופה מצויה נקודה נוספת, שאליה נגיע להלן.
מקור הדינים בפסוקים:
הפסוקים שבבמדבר ל"א, לאחר המלחמה עם מדין, פותחים: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה", וממשיכים: "אך את הזהב ואת הכסף, את הנחושת, את הברזל, את הבדיל ואת העופרת". ששת מתכות אלו הן המתכות שהיו מצויות בתקופת התנ"ך (הנחושת מתורגמת לעיתים כארד, שכן סגסוגת של נחושת ובדיל מניבה ארד). יש הלומדים מכאן שרק ששת מתכות אלו טעונות טבילת כלים, ולפי דרך זו כלי אלומיניום אינו טעון טבילה, ויש חולקים - וזהו דיון בפני עצמו.
"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר" - כל שבא ישירות באש, צריך לעבור שוב באש כדי להיטהר. "טהור" כאן פירושו כשר לאכילה, ואין זה עניין של טומאה וטהרה. זהו מקורו של הליבון.
"אך במי נדה יתחטא" - בדרך כלל 'מי נדה' הם מי חטאת, תערובת מי מעיין באפר פרה אדומה המשמשת להסרת טומאה. אולם הגמרא מבארת שכאן אין מדובר בטומאת מת, ולפיכך 'מי נדה' הם המים שהנידה נטהרת בהם, היינו מקווה. זהו מקור החיוב של טבילת כלים.
"וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" - כלי שלא בא באש עצמה אלא בישל במים שבתוכו, כגון סיר, די לו במעבר במים, היינו במים רותחים - היא ההגעלה.
לשון המשנה:
"הלוקח כלי תשמיש מן עובדי כוכבים" - הקונה כלי המשמש לאכילה ובא במגע ישיר עם מאכל אדם. לאמיתו של דבר הדין שווה בכל נכרי, ואין נפקא מינה אם עובד עבודה זרה הוא אם לאו; אף כף שיוצרה בסין ומעולם לא השתמשו בה במאכל לא כשר, טעונה טבילה.
"את שדרכו להטביל - יטביל" - לכאורה לשון מעגלית, אך כוונתה לכלים שלא נעשה בהם שימוש בחם, שאין בהם בליעות הטעונות הכשרה, ודי להם בטבילה. קודם הטבילה יש לוודא שפני הכלי נקיים לחלוטין, שכן מי המקווה צריכים לגעת בכל קצותיו בבת אחת. כגון כף גלידה, שלא שימשה מעולם בחם: לאחר ניקויה מטבילה במקווה ודיו.
"להגעיל - יגעיל" - כלים המשמשים בבישול, כגון סירים, ואף מצקת ששימשה בתוך הסיר על הכיריים כשמים בתוכו. אלו טעונים הגעלה לאחר הניקוי והטבילה.
"ללבן באור - ילבן באור" - כלי הטעון ליבון ממש באש, והמשנה נותנת דוגמאות: השפוד - שיפוד המתכת שצולים עליו בשר על גבי האש; והאסכלה - הרשת המונחת ישירות מעל האש, כרשת המנגל. אלו ליבונם באור: יש לחממם באש כדי להפליט מהם את הבליעות שאינן כשרות, ואין די להם בהגעלה במים רותחים.
דין הסכין:
חלקה האחרון של המשנה עוסק בנקודה שונה: חומרה מיוחדת שנאמרה בסכין, אף בשימוש בצונן שאין בו העברת טעם. בכף גלידה, אפילו גירדה גלידה שאינה כשרה, די בניקוי ובטבילה, ואין חשש כלל להעברת טעם. אולם בסכין, מחמת הלחץ הרב המופעל בשעת החיתוך - דוחקא דסכינא - נטבעים בה חלקיקי טעם זעירים ושאריות שומן של גבינה או של בשר, אף כשהם צוננים, והסכין נעשית שמנונית וקשה להסיר זאת.
לפיכך אין די בשטיפה או בניגוב, אלא יש לעשות מה שנקרא בהלכה נעיצה: תקיעת הסכין בקרקע קשה עשר פעמים בעשרה מקומות שונים. אותו עיקרון עצמו פועל כאן: הלחץ המופעל, והקרקע המגרדת את פני הסכין, מסירים כל טעם ושומן שנטבעו בה. ומדובר אף בסכין חלקה ולא משוננת; משיש בה שיניים או חריצים וגומות שבהם נותר השומן, עלולה להיווצר בעיה, ואפשר שהנעיצה לא תועיל כלל.
לשון המשנה: "שפה - והיא טהורה". "שפה" עניינו גירוד, והיא הנעיצה. הקונה מן הגוי סכין שהשתמשו בה ואינה כשרה, ומבקש להשתמש בה בצונן, יגרדנה נקייה בעשר נעיצות בקרקע, "והיא טהורה" - כשרה לשימוש בצונן.
הרוצה להשתמש בה בחם, אין די בכך: עליו להגעילה כדרך ההגעלה הרגילה. ואם לא שימשה בחם כלל והוא מבקש להשתמש בה מעתה בחם, אין הנעיצה מועילה, ועליו להעביר את פניה באבן משחזת וללטשה מחדש, עד שלא תישאר בה קליפה או שכבה חיצונית של בליעת מאכל; משהוכשרה כך, ניתן להשתמש בה אף לשימושים אחרים.
לסיכום: כלי מתכת (וכן זכוכית) הנקנה מן הגוי טעון שתי פעולות נפרדות: טבילה במקווה, הנלמדת מ"אך במי נדה יתחטא", והכשרה מן הבליעות על פי הכלל "כבולעו כך פולטו" - ניקוי בלבד בכלי שלא שימש בחם, הגעלה בכלי שבישל במים, וליבון בכלי ששימש באש עצמה, כשפוד וכאסכלה. ובסכין נתחדשה חומרת הנעיצה אף לשימוש בצונן, מחמת הלחץ שבחיתוך.
ובזה, בעזרת השם, אנו מסיימים את מסכת עבודה זרה. המסכת הבאה שלנו - מסכת אבות.