אנו פותחים כעת בפרק השלישי של מסכת עבודה זרה, פרק ג' משנה א', ובו התחלה של נושא חדש. היסוד העומד ביסודו של הפרק הוא שעבודה זרה - אליל הנעבד - אסורה בהנאה. אין לקבל ממנה שום תועלת, ובכלל זה תועלת כלכלית, בין מפסל ובין מפסלון. איסור זה חל גם על כל אביזריה: המשמשים לעבודתה והדברים הניתנים לה, כגון קרבן, שאף מהם אסור ליהנות כלל.
מקור האיסור:
"ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז') - אין להביא דבר מתועב, והכוונה לעבודה זרה, אל תוך הבית.
"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" - אפילו חלק קטן מן הדבר האסור, כל חלק הקשור לעבודה זרה, לא ידבק בידו של אדם, כלומר אסור ליהנות ממנו כלל וכלל.
היקף האיסור:
כדי לעמוד על התמונה הכללית יש להבחין בין שני מצבים. גוי המייצר פסל או פסלון לשם עבודה זרה - הפסל אסור מלכתחילה, שהרי מרגע יציאתו מן המדף נועד להימכר כאליל שמתפללים אליו. לעומת זאת, פסל סתמי שאין ודאות שייעבד, ואפשר שיעמוד בחנות מתנות וייקח אדם אחד לביתו לשם עבודה בעוד אחר ישתמש בו לקישוט חצרו - אינו נאסר עד שייעבד בפועל.
פסל שנמצא ומקורו אינו ידוע:
המשנה עוסקת בשאלה מה דינו של פסל או פסלון שנמצא ואין ידוע אם שימש לעבודה זרה. אף שאין הדבר מפורש במשנה, הגמרא מבארת את החלוקה:
בכפרים הקטנים: כל פסל הנמצא שם מוחזק כעבודה זרה, שכן תושביהם עניים ואין דרכם לעשות פסלונים לשם קישוט.
בכרך, בעיר הגדולה: ההנחה בנסיבות רגילות היא שהפסלים נעשו לנוי. דרכם של בני העיר להעמיד פסלים בבתיהם ובסביבתם לשם קישוט ולא לשם עבודה, ולפיכך כאשר אין ידוע אם נעבדו - הרי הם מותרים בהנאה.
המשנה מתמקדת במקרה ספציפי: הכניסה לעיר הגדולה, שבה ניצבים צלמים שמטרתם מעורפלת. האם הועמדו לקישוט העיר, או שמא הם מסמלים את עבודתה הזרה של העיר ונעבדים? זוהי השאלה שבה נחלקו התנאים.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר יוצא מנקודת מבטה של עירו, שבה נהגו לעשות פסלים שנעבדו פעם אחת בשנה. אף שרוב ימות השנה שימשו לנוי בלבד, כאשר היה הלוח נופל על יומם המיוחד היו נעבדים. לפיכך, בעירו כל פסל דקורטיבי נעבד פעם בשנה, וממילא כולם אסורים. חששו הוא למיעוט: גם בעיר שבה רוב הפסלים נעשו לנוי, שמא יטעו בני אדם ויסיקו היתר למקום אחר. משום כך הוא אוסר בהנאה את כל הפסלים שמקורם אינו ידוע, ואין ידוע אם נעבדו אם לאו.
שיטת חכמים:
חכמים חולקים, ועקביים בשיטתם כשם שרבי מאיר עקבי בחששו למיעוט: חכמים הולכים תמיד אחר הרוב. רובם המכריע של הפסלים שאינם עומדים לנוי אינם נעבדים פעם בשנה אלא אינם נעבדים כלל - או שנעשו לעבודה או שנעשו לנוי. לפיכך שיטתם מקילה בהרבה.
לשון המשנה:
"כל הצלמים אסורים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר" - בשלב הראשון יש לדעת שכל הפסלים והצלמיות שהם עבודה זרה אסורים, בהנחה שנעבדו או נעשו לשם עבודה בידי גוי. לדעת רבי מאיר, כל הצלמים נעבדים פעם אחת בשנה, ולפיכך יש להניח שכל צלם הנמצא בכניסה לעיר נעבד פעם בשנה. אף אם אין זה המצב בפועל, בני אדם עלולים לטעות אם לא תיקבע הנחה זו, ולכן יש להחמיר.
"וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או ציפור או כדור" - לדעת חכמים, כל עוד אין אינדיקציה שהפסל שנמצא בפתח העיר הוא מושא לעבודה, מניחים שנעשה לנוי. המשנה נוקטת שלוש דוגמאות, וכולן סמלי שררה וכוח:
מקל - מטה או שרביט, המורה על שליטה ועל היכולת להעניש.
ציפור - הציפור השברירית המונחת בידו, כמי שיכול לשלוט בעולם.
כדור - סמל העולם הנתון בידו.
אין זו רשימה סגורה. הגמרא מוסיפה יסודות נוספים, וכפי שמביא הברטנורא על פי הברייתא: חרב בידו, כתר בידו וכל שכן כתר על ראשו, וכן טבעת. אף אלה מורים שלפנינו חפץ של הערצה ועבודה, ולפיכך יש להניח שהוא אסור בהנאה.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל שיש בידו כל דבר" - כל שנמצא בידו דבר כלשהו, מחמירים. זוהי דעה שלישית החולקת על שני הצדדים: מחד הוא מקל מרבי מאיר, שכן לדעתו אין מניחים שפסלון סתמי שנמצא הוא עבודה זרה, בעוד רבי מאיר מניח כן בכולם. מאידך, משנמצא פסל בפתח העיר ובידו דבר כלשהו, אין נפקא מינה אם הוא נמנה על רשימת ששת הדברים; כל דבר שבידו מורה שלפנינו מושא הערצה, ומניחים שנעבד ולפיכך אסור בהנאה.
לסיכום: ההלכה כחכמים. כל האלילים ותשמישיהם אסורים אם נעשו כדי להיעבד כעבודה זרה, או אם נעבדו בפועל בידי נוכרי, ואף בידי ישראל. פסל שמקורו אינו ידוע והוא נמצא בעיר קטנה - מניחים שהוא מושא לעבודה, שכן אין מייצרים שם פסלוני נוי; ואילו בערים הגדולות רוב הפסלים נעשים לנוי, ולפיכך ניתן להניח שאינם אלילים. פסל הנמצא בכניסה לעיר - אם הוא מחזיק בידו אחד מן הדברים שברשימה: חרב, שרביט, כתר, טבעת, כדור או ציפור - יש להניח שהוא מושא לעבודה זרה; ואם לאו, הרי הוא מותר בהנאה. ממילא הרשות נתונה לעמוד בצילו כדי להיפטר מן החום, או לרכשו במכירה פומבית על מנת למכרו.