המאמר שלפנינו נסוב על סוגיה מפורסמת בגמרא במסכת מגילה (טו ע"א): "תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?" הגמרא מביאה שם שנים־עשר או שלושה־עשר טעמים מדוע הזמינה אסתר דווקא את המן אל המשתה. אנו נתמקד בטעם אחד מהם, טעמו של רבי שמעון בן מנסיא: "אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס".
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ׃ (ה, ד)
מה פירוש "אולי ירגיש המקום"? מפרש רש"י: ירגיש המקום שאני מקרבת את האויבים. כלומר, הקדוש ברוך הוא יראה שאני מקרבת את המן. ומיד קשה: וכי זו סיבה לנס? הרי בכך היא רק מגדילה את המן ונותנת לו כוח, עושה אותו שותף למשתאות עם המלך והמלכה. והקשה המהרש"א: "וכי משום זה תקרב הצרה ביותר?"
ותירץ המהרש"א, שכוונתה הייתה שהקדוש ברוך הוא יראה שאפס עצור ועזוב. וזהו יסוד שכבר עמדנו עליו כמה פעמים: לעיתים כדי לתקן דבר מביאים אותו לידי שבירה, שכן כל עוד לא הגיע לשבירה לא יתוקן לעולם - כל עוד הוא צולע הוא ימשיך לצלוע. אסתר מובילה את המצב אל הקיצון, למקום שבו אין שום מושיע אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, וכשהשם יראה בגודל צרתנו יושיע.
מבאר הזרע שמשון את כוונת המהרש"א: היכן שהמיתה והסכנה ודאיות, אין חוששים לחיי שעה. כדאיתא בפרק שני דעבודה זרה: אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן, ספק חי ספק מת - אין מתרפאין מהם; ודאי מת - מתרפאין מהן. ומקשה הגמרא: הרי "איכא חיי שעה"? ומשיבה: לחיי שעה לא חיישינן.
ונבאר את הסוגיה. הגויים חשודים על שפיכות דמים, ורופא גוי עלול להמית את היהודי שנמסר לידיו ולומר "נתתי לו תרופות, מה נעשה והחולה מת" - הניתוח הצליח והחולה מת. לכן, אם החולה ספק חי ספק מת, אסור להתרפאות ממנו: יש צד שיחיה מעצמו, ומסירתו לגוי היא הגדלת הסיכון, מה שנקרא וידוא הריגה. אבל אם הרופאים אומרים שמצבו כזה שהוא ודאי מת, כאן אין מה להפסיד, ויש סיכוי שאולי זה גוי הגון וירפא אותו.
אלא שגם כאן יש מקום להקשות: גם אם הוא הולך למות ממילא, הרי אם לא ימסר לרופא יחיה עוד יומיים, ואילו בידי הגוי ימות תוך שעתיים. זהו "חיי שעה". על כך אומרת הגמרא: לחיי שעה לא חיישינן. במקום שהוא הולך למות בוודאי, ויש אפשרות כלשהי להצילו לחיים ארוכים, איננו מחשבנים את אובדן חיי השעה.
שואלת הגמרא: ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן? דכתיב "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר". ומפרש רש"י: ספק חי ספק מת אין מתרפאין, דגוי ודאי קטיל ליה; וחיי שעה - שהנוכרים ימהר להמיתו, ושמא יום או יומיים יחיה.
מדובר בארבעת האנשים המצורעים שבהפטרה המוכרת לכולנו. הם גורשו מן העיר, ועשו חשבון: אם נבוא אל העיר - הרעב בעיר ונמות שם; אם נשב כאן - גם כן נמות. מוטב שניפול אל מחנה ארם, ואולי ירחמו עלינו ונחיה. ולכאורה, אם יישארו במקומם יחיו עוד יומיים־שלושה, ואם ייפלו אל מחנה ארם עלולים למות מיד - ומה עם חיי שעה? מכאן למדים: כאשר המיתה ודאית, ומאידך גיסא יש סיכוי כלשהו לחיים, מעדיפים את הסיכוי אף שמסכנים בכך חיי שעה. אבל היכן שיש סיכוי שיחיה חיים ממש, אין מסכנים חיים ממש בשביל אולי.
ויש להבין: כיצד לומדים הלכה מגיחזי ובניו? הרי אדם רשע היה - וכי ממנו נלמד? וכי גם ממה שאמר שאין לו אכפת שכולם ימותו ובלבד שיחיה נלמד הלכה? וכי מן הכסף שלקח מנעמן בחילול השם נלמד?
אלא ההסבר פשוט, וכן מצינו בכמה מקומות, גם אצל לבן: אנו לומדים משום שהתורה הזכירה את הדבר. מה לי ולחשבונותיו של גיחזי? שיספר לי הנביא שהלכו אל מחנה ארם, ודיו. אם הכתוב טורח לפרוש לפנינו את כל השיקול - "אם נבוא העיר... אם ישיבונו יחיינו" - סימן שיש כאן חשבון שהנביא נותן לו חותמת, חשבון נכון שבא ללמדנו הלכה. כלל הוא: כל דבר שהתורה מזכירה, אף שיצא מפי רשע, התורה חותמת עליו שהוא נלקח בחשבון. (ומה שזועקת אם סיסרא - שם אין לומדים הלכה, אלא אנו עושים פעולות לבטל את זעקת הקליפה; כאן לעומת זאת לומדים הלכה.)
כתבו התוספות שם (דיבור המתחיל "לחיי שעה לא חיישינן"): והא אמרינן ביומא שמפקחין עליו את הגל בשבת למיחש לחיי שעה - אלמא חיישינן. כלומר: אם יודעים שיש אדם תחת המפולת, ובדקוהו וברור שלא יחיה אלא יום־יומיים, מחללים עליו שבת. ומכאן שכן חוששים לחיי שעה. (ומה שאמרו "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" - כבר הזכרנו שאין זו הסיבה ההלכתית אלא אגדתא; ההלכה היא שעל פיקוח נפש מחללים שבת אף אם לא ישמור שום שבת.)
ומתרצים התוספות: "איכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו" - דהתם אם לא תחוש ימות, והכא אם תחוש ולא יתרפא מן הנוכרי בוודאי ימות, וכאן וכאן שבקינן הוודאי למיעבד הספק. כלומר: בפיקוח הגל אין אופציה אחרת - או שימות או שיחיה חיי שעה, ולכן טובתו היא שנחוש לחיי שעה. ואילו ברפואה מן הגוי, אם נחוש לחיי שעה נפסיד ממנו אפשרות של חיים ארוכים, עשרים שנה, ולכן טובתו שלא נחוש. ובשני המקרים אנו מניחים את הוודאי כדי לעשות את הספק: בחולה - מניחים את החשש שהגוי בוודאי ימיתנו כדי לחוש לספק שירפאהו; ובמפולת - מניחים את הוודאי שימות לאחר זמן כדי לחוש לספק שיזכה לחיי שעה.
על פי זה ביקש המהרש"א להסביר את מעשה אסתר: היות והמיתה ודאית - נכתבו האיגרות וכולם עומדים למות - אין חוששים לחיי שעה, ולכן קירבה את הצרה. אבל אומר הזרע שמשון: במחילה מכבודו, כאן לא הייתה עוד הסכנה ודאית. אדרבה, כוונת אסתר הייתה להתחנן למלך להעביר את הגזירה, ובפרט לאחר שנעשה לה הנס שנשאה חן בעיני המלך והושיט לה את שרביט הזהב - שנראה שמן השמיים מסייעים אותה להציל את ישראל. והדרא קושיא לדוכתא: וכי משום זה תקרב את הצרה ביותר? ומכל שכן שאפשר שהמקום יעשה נס בלאו הכי.
נמצא שהזמנת המן באותה שעה היא כהתאבדות. מילא אם היינו אומרים שממילא הכול עומדים למות ואין כאן אלא עניין של חיי שעה - ניחא. אבל כבר אין עומדים למות, כבר רואים שהמלך מאיר לה פנים ושמסייעים אותה מן השמיים, ואם כן למה לה להחריף את הסכנה ולהכניס את המן לתמונה?
אלא, אומר הזרע שמשון, דברי רש"י יובנו על פי מה שאמרו חז"ל: כל המיצר לישראל נעשה ראש. ופירש המהרש"א בפרק אחד עשר דסנהדרין, שזהו לטובת ישראל, שלא יהיו נכנעים תחת בזוי ושפל.
ואכן כך רואים בכל דור: מי שמצר לישראל עולה לגדולה. אלא ששימו לב שזמן ראשותם קצר מאוד - נשרפים בלפיד של עצמם ונגמרים, אך בשעתם הם נעשים ראש. והשאלה עומדת: מדוע? כאן ראוי להזכיר את דברי האור החיים הקדוש, הסבר נפלא מאוד. שיטת האור החיים היא שאדם בעל בחירה יכול להזיק אף למי שלא נגזר עליו (וכבר למדנו את יישוב הסתירה לזה בשפתי חיים לרב פרידלנדר, שמצד שני מקובלנו מהגר"א ומרבי ישראל סלנטר שאין אדם נוגע במוכן לחברו, וכן אנו נוקטים למעשה). אבל מלך - "לב מלכים ושרים ביד ה'", ואינו יכול לגזור גזירה בלי הסכמה אלוקית, ואינו יכול להזיק למי שלא נגזר עליו. ומעתה מובן: מי שרוצה להצר לנו נעשה ראש, וכלשון הזהב - שלשלת הכלב ביד אדוניו. מרגע שנעשה ראש כבר אינו יכול לזוז. דברי פי חכם חן.
ועל דרך זו כתב האור החיים בפתיחת המגילה:
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד־כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה׃ (א, א)
וכי מהיכן זכה למלוך מהודו ועד כוש? בזכות ה"ויהי" שהיה לישראל בימיו. כיוון שאנו היינו בצרה בימיו - המיצר לישראל נעשה ראש, וממילא כדי שלא נימסר ביד בזוי ושפל הגדילו הקדוש ברוך הוא. ביזיון הוא להימסר ביד שפלים, אבל להימסר ביד מלך רם ונישא אין בו אותו ביזיון.
והעיון יעקב בפרק חלק דגיטין פירש טעם אחר: לפי שישראל חוזרים למוטב על ידי צרותיו של אותו מלך, ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, לפיכך נותן לו שכרו שיעשה ראש. כדאיתא בפרק חלק: הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, ומחזירן למוטב. כלומר, המלך מצר לנו, ומכוח זה אנו שבים בתשובה - ומגיע לו על כך שכר. וכי ישמרו לו שכר לעולם הבא? אלא אומר לו הקדוש ברוך הוא: קח את שכרך כאן, תהיה ראש.
ואגב, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק - בזכות מה? בזכות שגדולה הסרת הטבעת. כיוון שהמן הסיר את הטבעת ובכך עורר אותנו לתשובה, זכה שמבניו נתגיירו. ויש אומרים שאפשר לזהות את צאצאיו אף היום בבני ברק, על פי הפלגנות...
והנה בנידון זה של המן, שרצה להשמידם ולכלותם מן העולם, אי אפשר לומר את טעמו של המהרש"א שהגדילו הקדוש ברוך הוא כדי שלא יהיו ישראל נכנעים תחת בזוי ושפל. שכן ההבחנה בין שפל לרם ונישא נוגעת לאיכות הסבל: תחת מלך שפל סובלים בזיונות תמידיים, ואילו מלך רם ונישא אינו יורד לרמה זו וצרותינו קלות יותר. אבל אם כוונתו להשמיד אותנו כליל - כשאדם מונח עשרה טפחים בקרקע, מה לו אם המשמיד היה רם ונישא או בזוי ושפל?
אלא על כורחך צריך לומר כפירוש האחר: שהקדוש ברוך הוא הגדיל את המן כדי שלא לקפח את שכרו בשביל התשובה שגרם שיעשו ישראל. "וצומו עלי שלושת ימים" - כל התשובה הזאת נזקפת להמן. ואם כן, אף אסתר דעתה הייתה בכך: לקרב את המן כדי שלא לקפח את שכרו מן הצומות והתפילות שכבר עשו ישראל בשבילו. "אולי אף המקום ירגיש מזה שאני מקרבת את האויבים בשביל שגרמו לי לעשות תשובתי, ויקבל אף הוא תשובתי ויעשה נס". הנה, ריבונו של עולם - מדוע אני מקרבת את האויב? משום שהאויב גרם לי לשוב בתשובה; האם שמת לב לתשובתי? בזה ביקשה לעורר את זכות התשובה.
אגב, שואלים על המן: מדוע גזר להרוג את היהודים מנער ועד זקן ביום אחד? מה הלחץ? יינתן להם שבוע או שבועיים, שהרי המלאכה עשויה לארוך זמן רב; אפילו היטלר לא אמר ביום אחד, ולקח לו ארבע וחמש שנים. אלא אמרו: המן אמר, מכיר אני את היהודים - אם לא תצא העצה לפועל, יעשו אחר כך יום טוב. וכי אעשה להם יום טוב של שבועיים? די להם ביום אחד.
מוסיף הרב: מעיקרא היה נראה לפרש לפי דעת המהרש"א את הכתוב "אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר", שלכאורה הם דבריו ממש - שקרבה את הצרה בשביל "אפס עצור ועזוב". כשהקדוש ברוך הוא רואה שאין לי באמת על מי להישען, אז הוא נכנס לתמונה.
וכבר הבאנו על זה בעבר את דברי חז"ל על אסתר: "אלי אלי למה עזבתני" - אמרה, שמא על שקראתיו כלב, חזרה וקראתו אריה: "הצילני מפי אריה". וכי איזה עוון יש בכך שקראתו כלב? אלא נפלא מאוד: כשבא כלב כנגד אדם, הוא מחפש מקל או אבן להבריח אותו; כשבא אריה כנגדו, הוא מתחיל לומר וידוי. לברוח? הוא מהיר ממך. להיאבק? אינך יכול. שם אתה מבין שרק השם יכול לעזור, ואומר שמע ישראל. אמרה אסתר: אולי קראתיו כלב, כלומר ריבונו של עולם, אני די מסתדרת לבדי ורק רצוי שתסייע. אמר לה הקדוש ברוך הוא: אם כן, תסתדרי לבד. חזרה ואמרה: לא, אריה הוא - כלומר אני נסמכת רק עליך. וזהו "אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר" - רק אתה יכול להושיעני.
אבל הואיל ונסתרו דברי המהרש"א - שהרי בשעת הזמנת המן כבר לא הייתה הסכנה ודאית, וכבר האיר לה המלך פנים והושיט לה את השרביט - נפרש הפסוק שמדובר בשלב מוקדם יותר: כשאסתר הלכה לבית המלך, אף על פי שהייתה בספק שמא ימיתה, לפי שבאה שלא ברשות. שם הייתה סכנת מיתה מיידית, ומטעם שאם לא הייתה הולכת - הייתה ודאי מתה, כדכתיב "וכאשר אבדתי אבדתי". והיינו ממש כדברי התוספות הנ"ל, דשבקינן הוודאי למיעבד הספק.
לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי׃ (ד, טז)
ולכן אמרה אסתר לפני הקדוש ברוך הוא: אף על פי שאני מקרבת עצמי בספק סכנה לבוא אל המלך אשר לא כדת, היינו משום "כי אין עוזר", דהיינו "וכאשר אבדתי אבדתי". ייוודע שיהודייה אני וישמידוני עם כל היהודים - הרי כאן מיתה ודאית; ומאידך יש ספק הצלה, אולי אצליח לדבר על לב המלך. ואם תאמר: הרי את מסכנת חיי שעה, שאם תיכנסי אחת דתו להמית מיד? על כך כבר אמרנו שאין חוששים לחיי שעה כשהמיתה ודאית. וזה הרווח שבתירוץ: דברי המהרש"א נסבו על שלב הזמנת המן, שבו כבר האיר המלך פנים ולכן קשה; ואילו כשמעמידים את הדברים על שלב הכניסה אל אחשוורוש - שם הצרה אכן קרובה, המיתה ודאית והישועה עדיין אינה נראית, ומוטב לאבד חיי שעה כדי לתת סיכוי להצלה.
ועוד יסוד גדול: כדי שלא יאמרו העולם שכל הנס בא לישראל בזכותה של אסתר ובזכות מרדכי, ואילו כל הצומות והתפילות של ישראל לא עשו כלום - כביכול הדיפלומטיה עבדה, "אחות לנו בבית המלך", ומה שהתענינו ושבנו בתשובה סתם נלחצנו. ואם כן, תהיה בזה נעילת דלת בפני בעלי תשובה, שיאמרו: הנה, בסוף לא היה צריך כלום, מרדכי ואסתר סידרו את העניין.
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם׃ (ט, א)
משום הכי כתיב "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם": שבזכות מרדכי ואסתר היה די כדי לבטל את הגזירה בלבד, אלא שבזכות התשובה והצומות שעשו ישראל נתווסף להם הנס עד כדי "ונהפוך הוא". ושמע מינה שהייתה התשובה מאהבה, וקיימא לן שתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות. וכן "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" - באהבה, מתוך שמחה, לגודל השמחה שהייתה להם על הנס, כמו שמביא רש"י. נמצא שהתשובה היא שהביאה למהפך.
וכדי לרמוז על זה, כל שמחתנו בפורים היא היפך ממה שהיה בשעת הגזירה. אנו חייבים לאכול ולשתות, לפי שתחילת הגזירה הייתה בשביל משתהו של אחשוורוש שנהנו מן הסעודה, וכמו שאמרו חז"ל שנמשכו אחר היין - שכל משתאותיו של אותו רשע נקראו על שם היין: "כטוב לב המלך ביין", "ויאמר המלך לאסתר במשתה היין".
ולכן "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" - ודרשו: בפוריא ולא בפוריא, ש"פוריא" היא מיטה. הרמב"ם כותב שביום פורים ישתה אדם, ישתכר ויישן, ושואלים מניין לו שיישן, שאין זה כתוב בגמרא; ומשיבים שלמד זאת מ"בפוריא" - במיטה, דהיינו שילך לישון. ופשטות כוונת הרמב"ם שלא ישתגע: אם שתית אתה עלול לעשות שטויות, לך לישון, יין קשה ושינה מפיגתו. וכן הוא כנגד המן שנפל על המיטה - תיפול גם אתה על המיטה.
ומה שאמרו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" קשה: אם יאמר ארור מרדכי וברוך המן הרי אמר שקר, שזה חלקו בקדושה וזה חלקו בטומאה, והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק". ויש אמנם שרצו לומר ש"עד" ולא עד בכלל - שישתה עד שיגיע לגבול זה ויעצור לפניו. אבל נראה כיצד מבאר הרב.
אמרו חז"ל על "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", שלכל אחד נדמתה כבת אומתו. והאומות שבעים לבד ישראל, ואם כן נאמרו שם שבעים שקרים. אף אנו נשתה יין - "יין" בגימטריה שבעים - ונאמר שקר אחד, כנגד אותם שבעים שקרים, שהרי כל מה שאנו עושים הוא זכר למה שהיה אז.
ועוד: מה שאמרו האומות לא היה שקר גמור, שהרי באמת נדמתה לכל אחד כאומתו, ואנוסים בסברתם היו - ראה בתווי פניה וסבר שהיא משלו. אף כאן, כשיאמר "ברוך המן" מתוך שכרות, יהיה אנוס בדעתו. וגם אין זה שקר גמור, שהרי המן גרם תשובה לישראל - במובן מסוים יש צד ל"ברוך המן", שהחזירנו בתשובה (והילדים יאמרו: שהביא לנו את פורים). וכן "ארור מרדכי" אינו שקר גמור: מרדכי הוא בן שמעי שקילל את דוד, וכתיב "קללת חינם לא תבוא" - וקרינן ביה "לו תבוא", שתשוב אליו. ובפרק קמא דמגילה אמרה כנסת ישראל: ראו מה עשה לי יהודה, שאילו קטליה דוד לשמעי לא היה מתייליד מרדכי דגרם צערא לישראל. הרי שלפי אותה דעה, שלא הייתה שם עבודה זרה ממש אלא סמל בלבד, הייתה תביעה על מרדכי מדוע התגרה בהמן. נמצא שהקללה שקילל שמעי חזרה בסופו של דבר אל זרעו, ובנקודה כלשהי - קשה להוציא מן הפה - אין זה שקר גמור.
אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל־יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל־גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ג, ט)
כנגד עשרת אלפים ככר הכסף שאמר המן לשקול - אין מדקדקים במעות פורים. אגב, זהו אחד הפלאים שבמגילה: מונים בה כמה ניסים - נס שפרסי עשה משתה; נס שהיה מוכן לוותר על עשרת אלפים ככר כסף; ונס ש"אין אסתר מגדת עמה ומולדתה" - קריאת המגילה אורכת חצי שעה, וחצי שעה אסתר שותקת ברצף, בלי הפסקה.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכׇל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ׃ (ב, יח)
וכנגד "ויתן משאת כיד המלך" - אמרו חז"ל: שדר פרדשני ולא גלי ליה. שלח דורונות אל השרים, כדי שאסתר תודה ותגלה את עמה. חשבונו היה שהשרים הם שרי המדינות - בלשוננו, שגרירים - ואולי כשתראה שנתן לשגריר של מדינתה תתעורר לגלות. ולא הועיל. וכנגד זה אנו מחויבים במשלוח מנות איש לרעהו.
לֹא־הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת־עַמָּהּ וְאֶת־מוֹלַדְתָּהּ כִּי מׇרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא־תַגִּיד׃ (ב, י)
ומשלוח המנות בא לגלות את הנס שעשה לנו הקדוש ברוך הוא, שאילו הייתה אסתר מגלה את עמה ואת מולדתה, היו הכול מתקנאים בה כמו שעשה המן לושתי, ולא הייתה עומדת בשעת הגזירה. שאם הייתה מגלה, היו חוזרים ועושים משתה, אלו אומרים בנות עמנו נאות ואלו אומרים בנות עמנו נאות, והיה אחשוורוש אומר: כלי שאני משתמש בו יהודייה היא ונאה מכולן, יביאוה בכתר מלכות - והייתה מסרבת ונהרגת, וחוזר חלילה.
כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים׃ (ט, כב)
ואמרו חז"ל: שתי מנות לאדם אחד, ומתנה אחת לאביון אחד. וטעם הדבר נפלא: אחשוורוש "דל כרגא ולא גלי ליה" - פטר את האומות ממס הגולגולת לכבודה של אסתר כדי שתגלה את עמה, ולא גילתה; וכן שלח דורונות לשרים לכבודה, ולא גילתה. נמצא שהחשובים והשרים קיבלו שתי הטבות: הדורון וגם הפטור ממס; ואילו האביונים קיבלו רק הטבה אחת - הפטור מן המס, אך דורונות לא קיבלו. ומשום הכי לרעהו - שתי מנות, ולאביונים - מתנה אחת לכל אחד.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת׃ (ה, א)
ועוד מצווה ללבוש בגדי שבת ויום טוב, כמו שמופיע בשולחן ערוך - לפי שאסתר נשאה חן בעיני המלך בבואה בבגדים חשובים; ועוד, על שם "ותלבש אסתר מלכות", היפך ממה שעשה מרדכי: "וילבש שק ואפר".
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ (ו, א)
ולפי שנדדה שנתם בשעת הגזירה - "נדדה שנת המלך", נדדו עליונים ותחתונים - משום הכי אנו יושבים נעורים בלילות אלו. ובימינו זכינו לכך בהרחבה: יש מקומות לימוד בליל פורים, וגם כאן בבית אליהו לומדים אברכים כל הלילה או חלק נכבד ממנו. ומקובלנו בשם החתם סופר, שהלומד מקריאת מגילה של לילה עד קריאת מגילה של יום - בן העולם הבא הוא. אין זה פשוט כלל, וזכות גדולה להגות בתורה בליל פורים.
וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכׇל־אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ־עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת־מׇרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא־עִם־הַמֶּלֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ׃ (ה, יד)
וכנגד עשיית העץ שעשה המן למרדכי, על שנטה אוזן לעצת אשתו - משום הכי אנו אוכלים מיני מתיקה וקוראים אותם אוזני המן. שעיקר הנס בא מחמת עשיית העץ, שחרה אף המלך עליו ואמר "תלוהו עליו". היא אמרה לו להכין עץ ולומר למלך בבוקר - וזו האוזן שהטה, ולכן אוכלים אוזני המן.
וכנגד ידיו של המן שעשו עץ גבוה חמישים אמה - משום הכי משתדלים לעשות מעשי שמחה וששון, כל מקום לפי מנהגו. ומובא שביום פורים היו להם סגנוני שמחה רבים: היו קופצים מעל האש, עושים דמות של המן ושורפים אותה, כותבים "המן" על פתקים ושוחקים אותם - הכול מעשים הנעשים בידיים, זכר לכך שהמן עשה את העץ בידיו.
ועוד נותנים צדקה אף לנוכרים. לכאורה מצוות פורים עניינן אחדות ישראל, ומה לנוכרים ולצדקה זו? אלא שהחלבנה ריחה רע, ובכל זאת מנאה הכתוב עם סממני הקטורת - ו"חלבנה" בגימטריה "המן". אף כאן מצרפים את הנוכרים ונותנים להם צדקה. ויש בזה סוד גדול, מלבד הטעם שהמן גרם תשובה לישראל. ומי שירצה יעיין בספר הכוונות, ששם מבואר עניין החלבנה ואחד עשר הסממנים - ומדוע אינם עשרה, שהרי כנגד הקדושה ראוי שיהיו עשרה - ושם אריכות דברים, ודברי פי חכם חן.
למדנו את טעמו של רבי שמעון בן מנסיא במעשה אסתר - "אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס". המהרש"א ביאר שביקשה להביא את המצב לקיצון של "אפס עצור ועזוב", על דרך הכלל ש"לחיי שעה לא חיישינן" כשהמיתה ודאית. הזרע שמשון הקשה שבשעת הזמנת המן כבר לא הייתה הסכנה ודאית, ולכן ביאר אחרת: על פי "כל המיצר לישראל נעשה ראש", שהמן זכה לגדולה כשכר על התשובה שגרם לישראל - וכך ביקשה אסתר לקרבו כדי לעורר את זכות התשובה של ישראל לפני המקום. וכן ביאר את "אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר" על שעת כניסתה אל המלך, שם הייתה המיתה ודאית ושבקינן הוודאי למיעבד הספק. ומכאן גם ההבנה מדוע נעשה "ונהפוך הוא" ולא די בביטול הגזירה: כדי שלא תינעל דלת בפני בעלי תשובה, וללמדנו שהצומות והתפילות - תשובה מאהבה - הם שהפכו את הזדונות לזכויות ואת היגון לשמחה. ולבסוף ראינו כיצד כל מצוות היום, המשתה והיין, מעות פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים, בגדי מלכות, לימוד הלילה, אוזני המן ומעשי השמחה - כולן היפוך מדויק של מאורעות הגזירה, זכר לנס ולתשובה שהביאה אותו.