פתיחה
אנו עומדים בסופו של פרק ה' באיכה, בפסוקים שבהם המקונן מסכם את כל הצער והחורבן ומגיע אל שורש הכל: לא הצער הגשמי הוא העיקר, אלא החטא שגרם לו, וחילול השם שנולד ממנו. שלושה פסוקים לפנינו - "נפלה עטרת ראשנו", "על זה היה דוה לבנו" ו"על הר ציון ששמם" - ובהם נתבונן לאורם של המפרשים ודברי חז"ל.
"נפלה עטרת ראשנו" - כתר תורה שנפל
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ׃
בפירוש קדמון מבואר על פי הפסוק הקודם: "זקנים משער שבתו" - הזקנים, התלמידי חכמים, גדולי התורה, אינם יכולים להורות ואינם יכולים לדון; ה"שער" הוא בית הדין, ובטל בית הדין. ומהי העטרה שעל ראשם של עם ישראל? זו התורה הקדושה. וכיוון שאין לנו דיינים, אין מורה הוראה ואין מורה צדק - התורה משתכחת. וממילא: "אוי נא לנו כי חטאנו". ברגע שאין מורה צדק ומורה הוראה, בלי כל ספק נכשלים בחטא, שהרי אין מי שיורה לנו את הדרך הנכונה, ועל ידי זה באנו לידי חטא ועוון.
אין עוד עצים ואבנים שישפכו עליהם חמה
ה"לחם דמעה" מסביר: עד עכשיו ראינו שהקדוש ברוך הוא שפך חמתו על העצים ועל האבנים - החריב את בית המקדש, ובעקבות החורבן ניצלו עם ישראל. אבל מכאן ואילך אין לנו עוד בית מקדש שהשם יחריב בעבור עוונותינו; בית המקדש כבר חרב. לכן "אוי נא לנו כי חטאנו" - אוי ואבוי לנו מעתה אם נחטא. את מה שאפשר היה לקחת לנו כבר לקחו, את מה שאפשר היה למשכן כבר משכנו. "נפלה עטרת ראשנו" - חרב בית המקדש, ומעכשיו אין עוד מקום להפיל את החמה על העצים ועל האבנים, ואם נחטא הקדוש ברוך הוא ייפרע מאיתנו עצמנו. "אוי נא לנו" - לנו עצמנו, את המכות נחטוף אנחנו.
שלוש עטרות: תורה, כהונה ומלכות
בספר "אלון בכות" מבואר שיש שלושה דברים הנקראים עטרה, שכן כתר הוא עטרה: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר תורה כבר הסברנו - "נפלה עטרת ראשנו" זו התורה הקדושה, וכשאין תורה אין מורה הוראה, ואנו נכשלים ואיננו מקיימים את המצוות כראוי. וכתר כהונה - אמרו חז"ל: מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, שתמיד של שחר מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערביים על עבירות של יום. עכשיו שבטל בית המקדש ואין לנו כהונה - מי יגונן עלינו? "אוי נא לנו כי חטאנו". ולא זו בלבד, אלא שבגדי כהונה היו מכפרים: הציץ שעל מצחו של הכהן הגדול היה מרצה, המעיל היה מרצה, החושן היה מרצה. ברגע שנפלה עטרת הכהונה - מי יכפר בעדנו?
וגם כתר מלכות מכפר, כמו שדורשים חז"ל שמלכותו של שאול הייתה כפרה על כלל עם ישראל, וכמו שכתוב "אשר נשיא יחטא" - ודרשו חז"ל: אשרי הדור שהנשיא מכפר על חטאתו ומקריב קורבן. יש בהקרבת הקורבן הגנה על הכלל, אשרי הדור שהנשיא שלו יודע לומר טעיתי, ואני צריך להביא קורבן ולכפר על חטאותיי. נמצא ש"נפלה עטרת ראשנו" כולל שלוש עטרות - תורה, כהונה ומלכות - ומעכשיו מי יגונן עלינו?
על מה הבכי שלך?
ה"אהבת ציון" מוסיף נקודה עמוקה. "נפלה עטרת ראשנו" - נפלה העטרה, נפל הכבוד והמעלה של עם ישראל. אבל מצד שני יש לנו גם חטאים שגרמו לכך. והשאלה היא: על מה הקינה שלך? אם הקינה היא "אה, היה לנו כבוד, היינו בעוצמה, היינו בגדולה" - סימן שאתה נמצא נמוך. אבל אם באמת הבכי שלנו והצער שלנו הוא על החטאים - סימן שאתה אוחז בדרגה גבוהה. לכן אין המקונן אומר "אוי נא לנו כי איבדנו את עטרת ראשנו, איפה הכבוד שלנו, איפה המעמד שלנו", אלא "אוי נא לנו כי חטאנו". זה מראה על צדקות, זה מראה על רמה רוחנית גבוהה, שהכאב האמיתי הוא על מה שבאמת יש לבכות עליו. וכמו שכתוב: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" - אדם חי, מה יש לו להתלונן? על חטאיו, על העוונות שיש בו. זה ה"אוי נא לנו" - האוי הוא על שחטאנו.
חילול השם - ההפסד הגדול
ועוד מסביר ה"לחם דמעה": "נפלה עטרת ראשנו" היינו נחרב בית המקדש, ובנוסף לחורבן התווסף לנו גם חטא של חילול השם, ועל זה אנחנו כואבים. שהרי כשנחרב בית המקדש הפסדנו כפרת עוונות, הפסדנו קרבת המקום, הפסדנו הרבה דברים - אבל מאידך גיסא הפסדנו הפסד עצום ורב, והוא חילול השם הנורא שנגרם בעולם. מתחלל שמו יתברך: ברגע שגוי בא ומצליח לשלוח יד בקודש - כמו שמובא שחתך את הפרוכת ויצא דם, וסבור היה שהרג את עצמו, כביכול פגע בריבונו של עולם. איזה חילול השם נורא, וכמה על זה יש לכאוב. ועל זה אנחנו כואבים: "אוי נא לנו כי חטאנו" - על מי רשום העוון הזה? מי נושא באחריות לחילול השם הנורא שקם בעולם? בחטאינו מתחלל שם שמיים, בחטאינו הקדוש ברוך הוא לא גונן על ארצו ועל עירו ועל ביתו, וחילול השם הזה רשום על שמנו. על כך יש לנו להצטער ביותר.
והארכנו בזה בשיחה על פרשת מסעי, בנקודה הזאת שבדורות הקודמים היו כואבים את חילול שם שמיים - על זה היה הכאב. כך ראינו בספר שמואל: שלושים אלף מישראל מתו בקרב כנגד פלשתים, ומתו חופני ופנחס - ומה גרמה השמועה שנשברה בה מפרקתו של עלי? "על ארון האלוקים כי נשבה". נשבה ארון האלוקים - זהו, לא היה יכול להחזיק מעמד, נפל ונשברה מפרקתו. ולא רק אדם גדול כעלי, אלא גם כלתו: היא שמעה ששלושים אלף מתו, שבעלה נפטר, שחמיה גדול הדור נפטר, והיא כורעת ללדת ועומדת למות - ואיך היא קוראת לילד? "אי כבוד", למה? "כי נשבה ארון האלוקים, גלה כבוד מישראל". ילד שנולד ליום נורא ואיום, יום של מפלה כזאת, יום שבו מת אביו, יום שבו מתה אמו, יום שבו מת סבו גדול הדור - ועם כל זה, על מה ראוי לו לקונן ולזכור כל ימיו? "אי כבוד כי נשבה ארון האלוקים", שהיה חילול השם בעולם. וזה מה שכתוב כאן: על מה אנחנו מקוננים? על חילול השם הנורא, שגוי הצליח לשלוח יד בקודש הקודשים. נורא נוראות, ועל זה אנחנו בוכים - "אוי נא לנו כי חטאנו".
אם היינו בוכים בכייה אחת
ה"שערי חיים" שואל: מתי אנחנו שמים לב ל"אוי נא לנו כי חטאנו"? רק אחרי ש"נפלה עטרת ראשנו". כלומר, אם הייתם בוכים בכייה אחת קודם, הייתם פותרים את הבעיה. כתוב "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון", ואמר להם ירמיהו: חיי נפשי, אם הייתם בוכים בכייה אחת לפני שגליתם, לא הייתם גולים. אבל איפה בכינו? "על נהרות בבל שם" - שם ישבנו, ושם בכינו. וזה מאוחר. זה מה שכתוב כאן: "נפלה עטרת ראשנו" - ורק אז "אוי נא לנו כי חטאנו". אם היית נזכר לפני שנפלה עטרת ראשנו, היא לא הייתה נופלת; אבל נזכרנו לצעוק אוי רק אחרי שנפלה.
"על זה היה דוה לבנו" - הלב והעיניים
עַל־זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ׃
אפשר להסמיך את הפסוק הזה לפסוק הקודם: "נפלה עטרת ראשנו" - איבדנו כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, "אוי נא לנו כי חטאנו" - בחטאינו נתחלל שם שמיים, ועל זה באמת ראוי להצטער ולעצור.
וה"אלון בכות" מסביר: "על זה היה דוה לבנו" - על בית המקדש, שבית המקדש נקרא "לב", לפי שהוא ליבם של ישראל, המקום שאליו פונים ליבם של ישראל. אדם הנמצא בחוץ לארץ, לאן הוא מתפלל? כלפי ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש. כולם מכוונים את ליבם אל בית המקדש ואל בית קודש הקודשים. "על זה היה דוה לבנו" - על מה שנקרא לב, זה בית המקדש. "על אלה חשכו עינינו" - על הסנהדרין, שהם נקראו "עיני העדה". "דוה" הוא מלשון כאב - הלב שלנו כואב.
ולפי דרך נוספת: "על זה היה דוה לבנו" - על כל הצרות הגופניות שראינו, על הייסורים והמכות והדברים הפיזיים, על זה הלב דואב, על זה "אוי". אבל על החורבן הרוחני - שזה "על הר ציון ששמם", שחסר לנו בית מקדש, חסרה לנו קרבת אלוקים, חסרה לנו האפשרות לזכות לרוח הקודש במקום המקודש - על זה "חשכו עינינו". ומה פירוש "חשכו עינינו"? שאיננו מסוגלים לראות. איננו מסוגלים להכיל, להבין ולעכל את חורבן בית המקדש ואת ההפסד הרוחני.
וזאת לצערנו מציאות האדם עד היום. אדם שיפסיד תפילה - נו, אולי צביטה קטנה בלב. אבל אדם שיפסיד חמישים שקלים, יחשוב על זה עוד זמן רב אחר כך.
שיכאב לך כמו מאה שקלים
מסופר על יהודי שבא אל הרב שטינמן ואמר לו שנכשל באותן עבירות, שהשם יצילנו. אמר לו הרב כמה וכמה דברי תיקון: לא לאכול בשר, לא לעשות כך וכך. שאל אותו האיש: כבוד הרב, אם אעשה את כל זה, יתכפר לי? אמר לו הרב שטינמן: תגיד לי, איבדת פעם אלף שקלים? עזוב אלף - מאה שקלים איבדת פעם? אמר לו: כן. שאל אותו: וזה כאב לך? אמר לו: כן. אמר לו הרב שטינמן: אם אחרי כל התיקונים האלה יכאב לך על העוון שנכשלת בו כמו שכאב לך כשאיבדת מאה שקלים - יכופר לך.
תראו כמה נוראות. אדם שהפסיד מאה שקלים - מה קרה? אבל הוא חושב על זה, מקדיש לזה מחשבה: איך רימו אותי, איך לא נתן לי עודף, איך הוא הצליח. זה כואב לו. מאה שקלים, לא הפסיד בית, ובכל זאת כואב. על זה אומר הפסוק: "על זה היה דוה לבנו" - על הצרות והייסורים והדברים הגשמיים, על זה הלב דואב. "אבל על אלה חשכו עינינו" - על שהפסדנו קרבת אלוקים, על שהפסדנו את השכינה הקדושה, העיניים חשוכות: לא רואים, לא מבינים, לא קולטים מה הפסדנו.
מי יחמול עליך ירושלים
ועל זה ירמיהו מקונן: "מי יחמול עליך ירושלים ומי ינוד לך". מי באמת יחמול על ירושלים? מי באמת נד לה? מי באמת מרגיש צער וכאב אמיתי על כך שאין לנו את בית המקדש? ועל זה באמת ראוי להצטער. וכמו שהסברנו פעם: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" - למה משיח בן דוד לא בא גם תמול גם היום? הרי אנחנו מתפללים כבר אלפי שנים, אלא שכל תפילותינו הן "אל הלחם": פרנסה, בריאות, הצלחה, שאתקבל לעבודה, שאצליח לחתן את הילדים, שאתקדם כלכלית. אלו כל הבקשות שלנו - אל הלחם. וזהו שנאמר: על העניינים הגשמיים - "דוה לבנו"; אבל על העניינים הרוחניים, על הר ציון ששמם - רק "חשכו עינינו", העיניים חשוכות ואינן רואות מה הפסדנו.
הקשר שבין העין ללב
ה"חוט של חסד" מבאר מה הקשר בין "דוה לבנו" ל"חשכו עינינו". הגמרא אומרת שוורידי העיניים תלויים בלב - דבר מעניין מאוד, שיש לעיניים קשר אל הלב. ומעניין עוד יותר, שזו בעצם הצורה היוצרת את האות ע': אם נמשוך וריד מהעין הימנית ווריד מהעין השמאלית ונעקם את שניהם לכיוון הלב, קיבלנו בדיוק את ציור האות ע', שהוא ציור העין. נמצא שיש לעיניים ורידים המחברים אותן אל הלב, ולכן כל מה שקורה בעין משפיע על הלב ולהיפך. וכך כאן: "על זה היה דוה לבנו", ואם הלב דואב, הדבר יוצר השפעה גם על העיניים - וממילא "על אלה חשכו עינינו".
"זה" - שנים עשר השבטים
הסבר נוסף במילה "זה": "זה" בגימטריה שנים עשר. וכך אמר המלאך ליוסף על אחיו: "נסעו מזה" - הסיעו אחיך עצמם מן האחווה, הם כבר אינם סופרים אותך כאח, הם כבר אינם שנים עשר, הסיעו עצמם מ"זה". ולפי זה: "על זה היה דוה לבנו" - על שנים עשר השבטים שגלו, שכאשר גלו השבטים, השכינה מקוננת עליהם. זה כאבה וצערה של השכינה על בניה כי איננו, על כך שהבנים גלו מעל שולחן אביהם.
"שועלים הלכו בו"
עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ׃
בפירוש קדמון מובא: "שועלים הלכו בו" - שאין דרך השועלים להלך חופשי אלא רק בחורבות, במקומות הנטושים. וכך הכאב הולך וצף, הולך ומתחדש, הולך ונגלה למול עינינו: מקום כזה חרב, ושועלים מהלכים בתוכו.
ועוד אומר ה"אלון בכות": "שועלים" בא לרמז לאומות. הקדוש ברוך הוא השביע שלוש שבועות - השביע את עם ישראל שלא יעלו בחומה, כלומר שלא ינסו למרוד באומות ולא יקרבו את הקץ בכוח, והשביע את האומות: "השבעתי אתכם בנות ירושלים", שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מדי. ולצערנו האומות לא עמדו בזה, והיו כשועל. כי על השועל כתוב שהוא חוזר לאחוריו - וזה מעניין מאוד, שאין עוד בעל חיים המסוגל להכניס לרוורס; רק השועל. לשאר בעלי החיים יש רק הילוך קדימה.
אגב, מספרים שאחרי מלחמת ששת הימים הסתובבו בדיחות רבות על הצבא המצרי, שברחו והשאירו אחריהם אפילו את הנעליים. אחת הבדיחות הייתה שהם הזמינו טנקים מהרוסים, ובמפרט הטכני ביקשו ארבעה הילוכים ברוורס והילוך אחד קדימה, מפני שהם כל הזמן בנסיגה. שאלו אותם הרוסים: הילוך אחד קדימה למה אתם צריכים? אמרו להם: למקרה שיתקפו אותנו מאחור. אלא שאחרי כל הבדיחות האלה קיבלנו, השם יצילנו, את מלחמת יום הכיפורים, ואף אחד לא התכונן כמו שצריך, כי הסתובבו בדיחות מה הם מסוגלים - ולצערנו הייתה זו הפתעה מאוד מאוד לא נעימה.
ונחזור לענייננו: השועל הוא בעל החיים היחיד שמסוגל לנסוע ברוורס, ואיפה רואים זאת? אצל שמשון. שמשון כאשר העניש את הפלשתים עשה זאת בשלוש מאות שועלים, שהצית את זנבותיהם. ומה העניין דווקא בשועל? אומרים חז"ל: יבוא השועל החוזר לאחוריו וייפרע מן האומה שחזרה לאחוריה - שהפלשתים הבטיחו לו את האישה וחזרו בהם ונתנו אותה למרעהו. ככה אתם עושים? חוזרים בכם ממה שהבטחתם? אז אשלח לכם מי שיודע גם הוא לחזור - את השועל. וכך גם כאן: אתם האומות חזרתם לאחוריכם, הקדוש ברוך הוא השביע אתכם ונשבעתם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מדי. ולכן כשראה רבי עקיבא שועל יוצא מבית קודשי הקודשים - שמח, שראה שיום דינם של ה"שועלים" קרוב, והקדוש ברוך הוא עומד להיפרע מאלה שחזרו לאחוריהם כשועל. אנחנו מצירים על "הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ורבי עקיבא משחק.
"עקיבא ניחמתנו"
הגמרא מספרת: מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים. כיוון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? - יהודי עונה בשאלה. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת", ועכשיו מתקיים בו "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ולא נבכה? כהן גדול נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה, ואם לא הייתה בו מידת הזיכוך המתאימה, השם יצילנו, היו מוציאים אותו בשלשלת - וכאן נכנס שועל?
אמר להם: לכך אני משחק, ועל זה אני שמח. דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" - כך מופיע בישעיהו פרק ח'. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? והרי אוריה היה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, מה הקשר ביניהם? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" - נבואה קשה מאוד, כך מופיע במיכה. ובזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה; עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, שיצא שועל מבית קודשי הקודשים, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, ועוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו, עקיבא, ניחמתנו.
אם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו
ועוד מעשה מובא: מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו נכנסים לרומי, ושמעו קול המונה של רומי מפוטילילוס - שם מקום - ועד מאה ועשרים מיל. שומעים את שוקה של רומי מרחוק כזה. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: עקיבא, אנו בוכים ואתה משחק? אמר להם: ואתם למה בכיתם? - כיהודי טוב הוא עונה בשאלה. אמרו לו: לא נבכה? שהגויים עובדים עבודה זרה ויושבים בשלווה, קול שחוק וקול רעש, קול של אומה היושבת בשלווה, ובית הדום רגלי אלוקינו היה לשריפת אש ומדור לחיית השדה, שועלים הלכו בו - ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. אם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו. אם כך הקדוש ברוך הוא עשה למכעיסיו, מה מחכה לעושי רצונו?
וזה מעין מה שכתוב אצל דוד: "נתתה שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו". וכי צריך אתה לשמוח שלגויים יש? משל למה הדבר דומה, אומר המגיד מדובנא: לאנשים שהוזמנו לשמחת נישואין של אחד הבנים של גדולי עשירי הארץ. התקרבו למקום השמחה, והדבר הראשון שראו היה את הכלבייה של אותו עשיר, ושם ראו את המלצרים זורקים לכלבים סטייקים. מיד התחילו לשמוח. שאלו אותם: על מה אתם שמחים? אמרו: אם הכלבים אוכלים סטייקים, מה עוד מעט מחכה לאנשים? אלו מנות גורמה מחכות לנו!
על זה אומר דוד המלך: "נתתה שמחה בליבי מעת דגנם ותירושם רבו". אם אני רואה את הגוי יושב בשלווה, דגנם ותירושם רבו, ועם כל הרשעות שלהם ועם כל המושחתות והעבריינות שלהם כל כך טוב להם - איזו שמחה! מי יודע מה מחכה לנו במנה העיקרית, מי יודע מה עוד עתיד הקדוש ברוך הוא להשפיע לנו. וזהו: לכך אני משחק, אם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו, מי יודע מה הקדוש ברוך הוא מייעד ונותן לנו.
לסיכום:
"נפלה עטרת ראשנו" - נפלו כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, ואין מורה הוראה, אין כפרה ואין הגנה על הכלל; ומעתה, אחרי שכבר נשפכה החמה על העצים ועל האבנים, אוי לנו אם נחטא. והקינה האמיתית אינה על הכבוד שאבד אלא "כי חטאנו" - ובראש הכל על חילול השם הנורא שנגרם בעולם, כמו "אי כבוד כי נשבה ארון האלוקים". "על זה היה דוה לבנו" - על הצרות הגשמיות הלב כואב, אבל "על אלה חשכו עינינו" - על ההפסד הרוחני, על השכינה שאבדה, איננו רואים ואיננו קולטים כלל. אילו בכינו בכייה אחת בזמן, לא היינו גולים. ואף על פי כן, "שועלים הלכו בו" הוא עצמו יסוד הנחמה: משנתקיימה נבואת החורבן, בידוע שתתקיים נבואת הגאולה - ואם כן למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו.