פתיחה: קינה על שברו של הדור
אנחנו נמצאים בליבו של פרק ה', בתוך שרשרת הקינות המתארות את ההשפלה שנחתה על ישראל בחורבן. הפסוקים שלפנינו אינם רק תיאור של סבל פיזי, אלא של התמוטטות סדר: השרים נתלים, הבחורים נושאים משאות, הזקנים חדלים מלשבת בשער, והשמחה עצמה נהפכת לאבל. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד כל פסוק חושף שכבה נוספת של השבר.
"שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ" - כשאין למי לפנות
שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ׃
באיכה רבתי מובא, ששליט אחד היה נכנס לעיר, לוקח את טובי העיר ותולה אותם. באו זקני העיר ופייסו אותו שלא יתלה, ולא היה מקבל מהם. זהו שנאמר "שרים בידם נתלו" - אותו עריץ היה תולה את השרים מידיהם, וכתרגום: "אצטליבו", כצלוב התלוי מן הידיים. "פני זקנים לא נהדרו" - אותם זקנים שבאו לדבר על ליבו שיחוס וירחם, לא הדר את פני הזקן ולא קיבל את דבריהם, אלא נהג בעריצותו מבלי להתחשב.
ב"אהבת ציון" מבאר את הדברים כמכת מידה כנגד מידה: "פני זקנים לא נהדרו" היינו שבירושלים לא היו מכבדים את הזקנים. לא קיימנו בעצמנו "והדרת פני זקן", לא כיבדנו את הדיינים, את הזקנים ואת הנביאים, כמו שכתוב "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים" - היו מדברים כנגדם ומבזים אותם. ירמיהו עצמו אומר: "גווי נתתי למכים, לחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק" - רואים אילו בזיונות והשפלות חטפו הנביאים. את זכריה הנביא רגמו, "אם יהרג במקדש השם כהן ונביא", על שהוכיח אותם. ואם פני זקנים לא נהדרו, אל תתפלא שהעונש הוא "שרים בידם נתלו" - בא האויב ומעניש את השרים.
האבן עזרא מסביר שהפסוק ממשיך את הפסוק הקודם, "נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה": אם היינו מצפים שאנשי השררה והאנשים החשובים יוציאו אותנו מן הצרה, אין אפשרות כזאת, שהרי "שרים בידם נתלו" - תלו את השרים מידיהם, וממילא לא היה למי לפנות ולא ממי לבקש שיושיע.
עוד מביא אפשרות שהפסוק חוזר על פסוק ח', "עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם". לפי זה אין הכוונה שתלו את השרים מהידיים, אלא ש"שרים בידם" - בידם של העבדים - נתלו: אותם עבדים שמשלו בנו ופורק אין מידם, הם אלה שתלו את השרים בידיהם.
"בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ" - משא הריחיים
בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ׃
רש"י מפרש: כשהיו האויבים מוליכין אותם בקולרין, היו נותנים על כתפיהם ריחיים ומשאות כדי לייגעם. מי שראה פעם אבן ריחיים יודע שזה משא כבד ביותר - שתי אבנים מלאות וכבדות, ואפילו ריחיים קטנים הם משהו כבד מאוד. האויב ראה אותם הולכים בקולרין בלי משא, אמר: כך ילכו? ונתן להם ריחיים על צווארם ומשאות. וכבר ראינו לאל שלקח ספר תורה ועשה ממנו כעין שקים, וציווה למלאותם באבנים ולהעמיסם על כתפי הגולים, וכל זה נועד כדי שלא יתפללו - שלא יעצרו לרגע לבקש רחמים, שאם יעצרו לבקש רחמים הקדוש ברוך הוא עלול להחזירם.
"ונערים בעץ כשלו" - שמו עליהם בולי עץ על כתפיהם, ועל ידי העץ כשל כוחם. היה מקום להבין שכשלו מפני עץ שהיה בדרכם ונתקלו בו כמכשול, אך אין זה הפשט. אומר רש"י: לשון כישלון נופל על תשות כוח - אתה מניח על אדם משא כבד על כתפיו, התשת כוחו והוא נכשל. כמו שכתוב "ויאמר יהודה כשל כח הסבל", וכן "הכשיל כחי". אף כאן "נערים בעץ כשלו" - מכוח העץ שהעמיסו על כתפיהם, כשלו.
ביאור נוסף מביאים חז"ל, וכך מובא ב"יפה נוף": בבבל לא היו ריחיים, וכשעלה נבוכדנצר הטעינם ריחיים והורידם. אבן ריחיים היא אבן מיוחדת, ולא כל אבן ראויה לכך - אם תיקח אבן שאינה מתאימה, במקום חיטים טחונות תאכל חצץ, שהרי האבן תישחק בעצמה ותיתן לך חול וחצץ בתוך הקמח. אתה חייב אבן שתשחק את החיטים ולא תישחק היא עצמה. בבבל, שהייתה מצולה ומקום עמוק, לא נמצאה אבן מסוג זה, ולכן ציווה נבוכדנצר שיביאו ריחיים מארץ ישראל, והעמיסו על הגולים ריחיים שיישאו עמם לבבל. וזהו "בחורים טחון נשאו" - נשאו את הריחיים על מנת להשתמש בהם.
"זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ" - כל אחד נעקר מעניינו
זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם׃
בפירוש קדמון מובא: ראינו לעיל ש"פני זקנים לא נהדרו", ושהצעירים הוטלה עליהם מלאכה קשה ביותר - "בחורים טחון נשאו". מה גרם הדבר? שכל אחד לא יכול היה לעסוק במלאכתו. מלאכת הזקנים היא הישיבה על מדין. ו"זקנים" אין הכוונה זקן בשנים, שזה "שיבה" - "מפני שיבה תקום" מדבר באדם מבוגר בשנים; אבל "והדרת פני זקן" הכוונה לתלמיד חכם, זה קנה חכמה, זקן שיושב בישיבה. וכיוון שפני זקנים לא נהדרו, לא יכלו לשבת על מדין - "משער שבתו", ששער הוא בית הדין. והבחורים, שטחון נשאו, שבתו מנגינתם, שהיא נגינת שבעת ימי המשתה, ולא יכלו לשמוח. נמצא שכל אחד לא יכול היה לעשות את הראוי לו כפי עניינו - לא הזקן ולא הבחור.
משל בית החרושת - העובדים שאיבדו חשק
ספר "קול יעקב", לרבי יעקב מדובנא, מבאר את הדברים במשל. אדם היה לו בית חרושת גדול, ובו מייצרים בלי הפסק. פעם אחת פרצה דליקה וכל הסחורה שיוצרה שם במשך תקופה ארוכה נשרפה. הפועלים ראו את השריפה במחסנים והתחילו להתרשל בעבודתם, כבר לא עבדו בשיא המרץ. הגיע בעל הבית; כשראה את הסחורה השרופה נחמץ ליבו, אבל כשהמשיך לעבר המפעל וראה את המלנכוליה שפשטה בפועלים ואת חוסר התפוקה - התחיל לבכות. שאלו אותו: על הסחורה הגדולה ועל הכסף הגדול שאיבדת לא בכית, ועכשיו אתה בוכה? אמר להם: כשראיתי את הסחורה שנשרפה כאב לי הלב, אבל אמרתי - ברוך השם, המפעל דופק, המפעל עובד כמו שצריך, בתוך חודש-חודשיים נשלים את כל החסר. אבל כשראיתי שהמפעל אינו דופק, שהעובדים איבדו חשק ושהמפעל אינו מתנהל כראוי, כאן התחלתי לבכות, כי הבנתי שלהחזיר את ההפסד יהיה קשה מאוד, והחורבן הוא חורבן שלם ומלא.
זהו שנאמר: "זקנים משער שבתו" - יש מקום להצטער שהזקנים, הדיינים והחכמים שבתו משער, אבל עד כמה שזה מצער עוד יש תקווה, שהבחורים - גדיים שיהפכו לתישים - ויהיה לנו דור חדש. אבל כאשר רואים ש"בחורים מנגינתם" בטלו, ונגינתם היא שירת התורה, מנגינת התורה, עסק התורה - על זה ראוי לבכות ולקונן, כי אם אין גדיים אין תישים, ואיך נחזיר את החוסר ואת השבר הגדול שעברנו?
כשאין בית דין - אין חופה
בספר "אלון בכות" מסביר: כיוון שלא היו יושבים בתי הדינים, ממילא לא היו נישואין. הגמרא אומרת שבתולה נישאת ביום הרביעי, מפני שבתי הדינים היו יושבים בימי חמישי, ואם הייתה טענת בתולים היה בא לבית הדין והדיינים דנים מיד. ולמה צריך מיד? שיש חשש שאם לא יבוא באופן מיידי תתקרר דעתו, ואז חס ושלום ייווצר מצב שיחיה עם אישה האסורה עליו, שהרי אולי זינתה בין האירוסין לנישואין ונאסרה עליו. לכן היו מתחתנים ביום הרביעי, בליל חמישי, וכך יכול היה לבוא למחרת לבית הדין. יוצא שכשאין בית דין - ממילא אין חתונות. וזהו "זקנים משער שבתו", שהיושבים בשער הם הדיינים, וממילא "בחורים מנגינתם" - מחופתם, שגם הם לא היו נכנסים לחופה כשאין בית דין.
שבר על שבר: הבחורים לא מילאו את מקומם
בספר "תיקון משה" מסביר: בדרך כלל כשהזקנים מסתלקים, הבחורים הבאים במקומם הם אלה שממלאים את מקומם. כאשר זקני הדור מסתלקים, פתאום מתגלים כישרונות צעירים, פתאום רואים תלמידי חכמים גדולים פורחים וזורחים. ולמה? מכיוון שאין זקנים ואין הנהגה, דווקא הצעירים מקיימים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ודווקא מי שלא חשבנו שהוא כבר מוכן וראוי להנהגה נהפך למנהיג דור ולנוטל על עצמו את עול הרבצת התורה. כך זה באופן תמידי. אבל כאן, אומר הוא, שבר על שבר הושברנו: זקנים משער שבתו והבחורים לא תפסו את מקומם, הצעירים לא נעשו ממלאי מקום ונוטלי ההנהגה, אלא גם הבחורים שבתו מנגינתם, גם הם שבתו מעסק התורה - וממילא מה יהיה על הדור הבא? על זה באמת ראוי לקונן.
כשחמת השם עוברת על גדותיה
הגמרא בשבת ל"ג אומרת: בזמן שיש צדיקים בדור, הצדיקים נתפסים בעוון הדור; ואם אין צדיקים בדור - תינוקות של בית רבן נתפסים. וזהו שאומר ירמיהו: "את חמת השם מלאתי נלאיתי הכיל, שפוך על עולל בחוץ ועל סוד בחורים יחדיו". ומניין אנחנו יודעים שהמילוי הגיע על גדותיו? מ"נלאיתי הכיל" - אי אפשר יותר, זה כבר נשפך. ומניין אנו יודעים שנשפך? מכיוון שאנו רואים "שפוך על עולל בחוץ". אם חמת השם נשפכת על עולל בחוץ, סימן שעלתה על גדותיה, שאילו לא עלתה - הצדיקים נתפסים בעוון הדור והם המכפרים. אבל אם רואים שעוללים בחוץ מתחילים למות, סימן שאין כבר כוח בצדיקים להגן ולקבל את חמת השם ולהיות לנו מגן וצינה, כי התינוקות נתפסים רק אחרי שמתמלאת חמת זעמו של הקדוש ברוך הוא על הזקנים.
לפי זה תבין את הפסוק: "זקנים משער שבתו" - על הזקנים הצער אינו גדול כמו על הנערים. זקן שנפטר, אין בכי גדול ואין צער גדול; אתה אומר: כבר היה בן תשעים וחמש, כבר רוב שנותיו עברו, כבר ממילא היה צריך ללכת עם נגרר רק בשביל התיקים הרפואיים שלו ועם כל מיני בעיות שהוא סוחב איתו - מלא ימיו. אבל "בחורים מנגינתם" - באמצע שירת חייו נקטף, בעודו באיבו ניטל, וזה באמת כואב.
ועל זה אומר המדרש על "והנה עלה זית טרף בפיה": מה זה "טרף"? טרף - קטל, מלשון "טרף טרף יוסף". אף שבפשוטו "טרף" הוא מלשון טרפים, שהם עלים, חז"ל דורשים טרף מלשון הרג. ומה הקשר? אמרו חז"ל: אמרו לנוח, אילו השארת אותו - אילן גדול היה נעשה. הלכת וקטפת את הצמח, ואתה יודע מה החסרת? יכול היה לצאת מזה אילן גדול. וזהו "בחורים מנגינתם" - נגדעו בעודם באיבם, יכול היה לצאת מהם אילן גדול, וכעת נגדעו ונדמו משירת חייהם.
"שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ" - כשאפילו השמחה על ההצלה פסקה
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ׃
חז"ל אומרים באיכה רבתי (פרק ה' ט"ו): בראשונה, כשהייתה צרה באה על ישראל, היו פוסקים כנגדה שמחה. משבטלה סנהדרין, בטל השיר מבית משתאות, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". משפסקו אלו ואלו - "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו".
נסביר לפי דרכו של ה"יפה מראה": "פוסקים כנגדה שמחה" היינו שהיום שבו נתבטלה הצרה - עושים אותו יום שמחה, יום טוב. וזה מה שכתוב על המן: למה אמר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, טף ונשים, ביום אחד? מה הלחץ? תן להם שבוע, שיעשו את העבודה באופן מקצועי - למה להגביל אותם ליום אחד? אלא אמר המן: את היהודים האלה אני מכיר, תמיד כשיש גזירה ובסוף הגזירה אינה מתקיימת, הם עושים אחר כך יום טוב. אמר: לפחות אם לא ייצא בסוף - שיהיה להם רק יום טוב אחד; שבוע של יום טוב הוא לא היה מסוגל לפרגן להם. תתארו לכם את המן שומע למעלה שבעה ימים של קריאת המגילה ודפיקות - זאת הוא לא היה שורד. לכן אמר: תהרגו אותם ביום אחד, ומקסימום אם לא הלך - יעשו להם יום טוב אחד ונגמר העניין. וכך עשו ישראל בראשונה: היו פוסקים לעשות יום שמחה ביום שבו ניצלו מן הצרה, כמו פורים, וכמו פורים סרגוסה וכיוצא בו, ימי שמחה כנגד אותו יום שהייתה בו צרה והתבטלה.
"משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" - ברגע שבטלה סנהדרין היה צער והפסיקו לשיר בבתי משתאות. ולא זו בלבד, אלא שגם הפסיקו לעשות שמחה כשהתבטלה צרה, מפני רוב הצרות - וכי כל הימים יהיו ימים טובים? כמעט כל יום שתראה היה צריך לעשות בו יום טוב על צרות שהיו בו והתבטלו. ועוד, שכבר "אין בשר המת מרגיש", אנחנו כבר לא מרגישים, וממילא הפסיקו לעשות ימים טובים. ואם כן, משפסקו אלו ואלו - גם השמחה על ביטול הצרות וגם השיר בבתי המשתאות - "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו": כשהיו יוצאים במחול, היה זה מחול של אבל, מחול בלי כלי שיר.
"דבר נבלה בשיר" - כשאין מי שיעמוד בפרץ
בספר "שערי חיים" מביא ביאור בדרך צחות. המדרש אומר על "שבת משוש לבנו": אמר רב חסדא, בתחילה כשהייתה אימת סנהדרין על ישראל, לא היו אומרים דבר נבלה בשיר. כשהייתה סנהדרין, היו שומרים ומשמרים את הצניעות, ולא היו אומרים דבר נבלה בשיר. וכולנו יודעים שהשיר הוא מקום ביטוי לכל המנוולים למיניהם - שירי עגבים, שירי הבל, שירי אהבה וכל שירי התועבה, הכל בתוך השירים. והרי היו להם שירים מתוחכמים מאוד, במשקלים קבועים ובדקדוק הלשון, כשירה הערבית ודומה לה, וממילא כשהיו אומרים דברי שיר היו נכנסים בהם כל מיני דברים שמהם משתמע ניבול פה. אבל כל זמן שהייתה סנהדרין, הם עמדו בפרץ וגדרו גדר, ומשבטלה סנהדרין היו אומרים דברי נבלה בשיר.
ובדרך צחות מסבירים את המדרש: כשהיה כוח לסנהדרין, לא העיז שום אדם לפאר ולשבח את מעשה הרשעים העושים מעשה נבלה. כלומר, "לא היו אומרים דבר נבלה בשיר" - לא היו נותנים שישוררו שירים של שבח לאנשים העושים דברי נבלה, שיהללו אנשים העושים דברים המנוגדים לתורה. אבל כשבטל כוח הסנהדרין, היו אומרים דברי נבלה בשיר - תוך כדי שירתם היו משבחים מעשה רשעים ומהללים אנשים שאינם הגונים, וזה נקרא דבר נבלה בשיר. נמצא שביטול הסנהדרין קשור ל"זקנים משער שבתו": זקנים משער שבתו ובטלה סנהדרין, וממילא "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו" - המחול שאמור היה להיות שירה של שבח והלל להשם כבזמן הסנהדרין, נהפך לאבל: אלו שירים שרים? או שירים שבהם אומרים דברי ניבול פה, או שירים שבהם מהללים עושי רשע.
ליבם של ישראל ושמחת בית השואבה
ה"אלון בכות" מסביר שהסנהדרין נקראו ליבם של ישראל, כמו שכתוב "כי נגע עד לבך" - אלו הסנהדרין. וזהו שאומר: כיוון ש"זקנים משער שבתו", והזקנים הם אלה שהיו יושבים בלשכת הגזית, בשער שבבית המקדש, כל עוד היו זקנים, כל עוד הייתה סנהדרין וכל עוד היה בית המקדש - היו שמחים בשמחת בית השואבה. אבל משער שבתו, גלתה סנהדרין ובטל בית המקדש, ממילא "נהפך לאבל מחולנו". איפה המחול שהיינו רוקדים ושמחים בו - מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו! אבל היות וזקנים משער שבתו, אז גם בחורים מנגינתם, וממילא שבת משוש לבנו: מה שתמיד היה סיבה לשמחה, מה שתמיד היינו רוקדים ועולצים בו וזוכים לשאוב חופניים ברוח הקודש, נהפך לאבל מחולנו.
"כל בית שמזמרין בו סופו ליחרב"
ועוד הסבר אומר הרב מגרמייזא: "נהפך לאבל מחולנו" בא לרמז למה שאמרו חז"ל במסכת סוטה, שכל בית שמזמרין בו סופו ליחרב. כלומר, אם יש מחול - נהפך לאבל. "כל בית שמזמרין בו" היינו שיש בו שמחה יתרה אחרי חורבן בית המקדש שגזרו על כלי שיר, והם עושים שם שמחה יתרה ואינם חוששים לשמחה לאחר חורבן בית המקדש - מידה כנגד מידה, ביתם ייחרב. וזהו "מחולנו": מקום שהיו עושים בו מחול, ואפשר אף לומר מלשון חלילים, שמחוללים בחלילים - איך שלא יהיה, מקום שהייתה בו שמחה שאסרוה חז"ל אחרי החורבן, סופו של דבר נהפך לאבל, שאותו מקום נחרב.
לסיכום:
הפסוקים שלפנינו מתארים התמוטטות של מערכת שלמה: השרים נתלים ואין למי לפנות, ולפני זה "פני זקנים לא נהדרו" - שהביזוי של הנביאים והחכמים הוא שהביא את המכה; הבחורים כורעים תחת משא הריחיים ובולי העץ, עד שאין להם רגע להתפלל; הזקנים שבתו משער ומן הדין, והבחורים שבתו מנגינתם - מן התורה ומן החופה. וזהו עיקר הקינה: לא רק מה שנשרף, אלא שהמפעל חדל לדפוק, שהדור הצעיר לא נטל את ההנהגה, שהגדיים לא נעשו תישים. ומכאן "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו" - אפילו השמחה על ההצלה פסקה, השיר נטמא בדברי נבלה ובהילול רשעים, ושמחת בית השואבה נדמה. על זה באמת ראוי לקונן - ומתוך הקינה אנו מבקשים את חידוש ליבם של ישראל, שיחזרו זקנים לשער ובחורים לנגינתם.