פרק ד' באיכה הוא קינתו של ירמיהו על חורבן בית המקדש ועל מה שעבר על יושבי ציון. הפרק פותח בדימויי זהב, כתם, אבני קודש ופז - וכולם כדי לתאר את הניגוד הנורא: מה היינו ולאן הגענו. נעבור על הפסוקים כסדרם, ונראה כיצד כל מילה כאן היא קינה בפני עצמה.
אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב, תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת׃
בית המקדש הראשון היה מזהיר כזהב, כולו זהב. על כך הצער הראשון: איך הועם זהרו של הזהב. 'יועם' הוא מלשון גחלים עוממות, שכבה בהן האש. אחר כך הוא מקונן על חילול כלי הקודש: 'ישנא הכתם הטוב'. רש"י מסביר שכתם הוא קבוצת כלי נוי מזהב שעושים מהם עדִי - שרשרת וכיוצא בזה, כמו 'בכתם אופיר'. ו'ישנא' הוא מלשון שינוי: נשתנה הכתם הטוב. ולבסוף הקינה על אבני הקודש שנשפכו בראש כל חוצות. התרגום אומר: איך הועם ברק זהבו של בית המקדש, איך נשתנה זיו הפלטין, איך השתפכו המרגליות היקרות שהיו בבית המקדש בראש כל חוצות.
האלשיך מסביר שיש כאן רמז לגפן הנפלאה והמיוחדת ששתל שלמה המלך בבית המקדש. לא גפן רגילה הייתה זו אלא גפן עשויה זהב, והיא הייתה מוציאה פירות - ענבים של זהב. הכוהנים היו קוטפים את הענבים הללו, כדברי המדרש, ומהם הייתה פרנסתם. וכשנכנסו הגויים לבית המקדש, כמשה אותה גפן של זהב ולא המשיכה לתת את פירותיה, כדי שלא לתת פירותיה לאויבי השם. על זה נאמר 'איכה יועם זהב' - איך כמשה גפן הזהב והועם זהרה.
עוד אומר האלשיך שיש כאן רמז למה שעתיד היה להיעשות על ידי בלשאצר, שחילל את כלי הקודש ושתה בהם יין, וכן אחשוורוש שעשה כן. בית המקדש נקרא 'טוב', והזהב נברא בשביל בית המקדש - והם הלכו ושתו בכלי בית המקדש ועשו בהם שימוש של אנשים שפלים. זהו 'איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב': איך הועם זהרו של הזהב שנועד לכבוד הבורא יתברך, ונעשה בו תשמיש שפל כזה. ו'תשתפכנה אבני קודש' בא לרמז על בגדי הכהונה, שהיה בהם האפוד ואבני הכתפות ואבני החושן כנגד שנים עשר השבטים - ואת אלה לבש אחשוורוש. איך תשתפכנה אבני קודש, אותן אבנים יקרות וקדושות שבהן היה מאיר שם השם, והנה אנשים שפלים לוקחים אותן ולובשים אותן עליהם.
במדרש איכה דורשים את הפסוק הזה שירמיהו אמרו על יאשיהו. יאשיהו היה בטוח שדורו צדיקים, ולכן כשבא פרעה לבקש לעבור דרך ארצו כדי להילחם באויב אחר שהיה לו - רק לעבור ביקש - יאשיהו התנגד. ומדוע התנגד? כי סמך על ההבטחה 'וחרב לא תעבור בארצכם'. הרי מלחמה ודאי אין צריך לומר, שכתוב 'ונתתי שלום בארץ', אלא 'חרב לא תעבור' היינו אפילו חרב של שלום, אפילו לא כדי להילחם בך. אמר לו: אין כניסה.
ומה הייתה טעותו של יאשיהו? אמנם הוא עצמו היה צדיק, אבל לא ידע שאין דורו דומה יפה. אנשי דורו היו עושים עבירות בסתר. יאשיהו שלח משמרות לבדוק בבתים שאין בהם עבודה זרה, והאנשים היו מעמידים את הצלם מאחורי הדלת. וכשנפתחות שתי הדלתות, הדלת נצמדת לקיר והצלם מסתתר מאחוריה. הבודקים היו נכנסים, מחפשים, לא רואים כלום, יוצאים ורושמים: הבית נקי מעבודה זרה. וכיוון שסגרו את הדלת - שוב היה הצלם עומד שם. כך לעולם לא ניתן היה לגלות. זו הייתה טעותו של יאשיהו, שהיה בטוח שהם צדיקים ועל סמך זה יש עלינו הבטחה שלא תארע שום צרה ואסון.
בסופו של דבר, משראה פרעה שאין נותנים לו לעבור, נכנס ונלחם בו והרג את יאשיהו. וכתוב שעשוהו ככברה - ירו בו חיצים עד שנעשה ככברה. ועליו מקונן הנביא: 'איכה יועם זהב' - שהיה דומה לתכשיט של זהב; 'ישנא הכתם הטוב' - שהיה דומה לאבן טובה ומרגלית. ו'תשתפכנה אבני קודש' - אומרים חז"ל שזה על דמו שנשפך: אלו שתי רביעיות של דם שהיה ירמיהו נוטלן וקוברן. וזהו שכתוב 'ויקבר בקברי אבותיו' - וכי בכמה קברים נקבר? אלא אלו שתי רביעיות דם שהיה ירמיהו נוטל וקובר, שעל כל חץ וחץ יצא מיאשיהו רביעית דם, והיה ירמיהו קוברו ומקונן עליו 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות'.
ושמו של יאשיהו אף רמוז כאן. אם נצרף את הפסוקים שבסוף הפרק הקודם - 'תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'' - עם 'איכה יועם', נקבל את השם יאשיהו: 'יועם' - י', 'איכה' - א', 'שמי' - ש', ואחריהן י-ה-ו. הרי יאשיהו, רמז לפטירתו.
בקול יעקב מביא טעם נוסף לכך שהמשילם לזהב טהור ולכתם פז: הזהב אינו מקבל חלודה. גם אם התלכלך, גם אם דבק בו רפש וטיט - הרם אותו, שטוף ושפשף, והרי הוא נוצץ כבתחילה. אבל כל זה בתנאי שאתה באמת מרים אותו מן הרפש ודואג לנקותו; אם תשאיר אותו שם, לא תואר לו ולא הדר ולא ניכר בו שום שבח.
כך עם ישראל: 'לב טהור ברא לנו אלוקים'. יהודי הוא יהלום, וגם כשהוא שקוע בבוץ ויש עליו כיסויים ולכלוכים - קצת ליטוש, קצת הברקה, ואתה רואה איך הוא חוזר ומזהיר. בנפשותינו באמת לא נדבקת חלודה, כי אנו יכולים להתנקות בקלות. כדברי המדרש שעם ישראל בבחינת תרנגול: 'התנערי מעפר קומי'. תרנגול נכנס לתוך הבוץ והלכלוך, ופתאום הוא מנער את כנפיו ויוצא נקי. כך עם ישראל בראש השנה וביום הכיפורים - אינם כגויים שאצלם הלכלוך דבוק ואינו יוצא, חלודה בנפש; אצל היהודי זה כמו תרנגול שמנער את עצמו ויוצא נקי. ומדוע בכל זאת נראים עלינו לכלוכים וטינופים? מפני שאנחנו נמצאים בין הגויים. כמו שכתוב 'וירעו אותנו המצרים' - ולא נאמר 'וירעו לנו'; אומרים בעלי המוסר: עשו אותנו רעים. אנחנו נדבקים במעשיהם מפני שאנו נמצאים בחברתם.
וזהו שאומר המקונן: 'איכה יועם זהב' - אם אנחנו כזהב שאפשר לנקותו בקלות, איך התלכלך כל כך, איך נעשה כה עמום? התשובה: 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות'. אמנם נכון שאפשר לנקות בקלות, אבל ראה היכן אנחנו נמצאים - עדיין בבוץ, עדיין בטיט. אם באמת נחליט לקום ולהתנקות, תראה איך הזהב חוזר ומזהיר. אתה שואל איך יועם? תראה איפה הוא מונח. וזו גם כוונת המדרש 'התנערי מעפר קומי' - קומי מראש כל חוצות, אל תשתפכי בראש כל חוצות, ואז בהתעוררות קלה תוכל לתקן את כל מה שקלקלת.
יש מסבירים את הפסוק בדרך של שאלה ותשובה. המקונן שואל ותמה: 'איכה יועם זהב' - איך ייתכן שהזהב נפסד כל כך, איך כהה מראהו? ובאה התשובה: 'ישנא הכתם הטוב' - מידה כנגד מידה. הם עזבו את התורה שנמשלה לזהב ולכתם אופיר, ושינו דרכם מן הכתם הטוב; ומרגע שעזבו את העדי המפואר הזה, ממילא 'יועם זהב'.
וממשיך המקונן ושואל: למה 'תשתפכנה אבני קודש'? והתשובה: 'בראש כל חוצות'. ראה מה העמידו בראש כל חוצות - שם שמו צלם, שם שמו עבודה זרה, שם שמו את אליליהם. על כל תלם ותלם העמיד אחאב הרשע עבודה זרה, ועל כל הר והר נטעו עצים לאשרה. ואתה מתפלא? לך וראה מה יש בראש כל חוצות, ואז תבין מדוע תשתפכנה אבני קודש. וגם בימינו, לך וראה איך בראש כל חוצות מתקיימים כל מיני מצעדי גאווה, וכל מיני אנשים יוצאים מכל מיני ארונות, ומגיעים לכאן מכל העולם כדי לצעוד כאן - בראש כל חוצות ממש. אתה מתפלא איך תשתפכנה אבני קודש?
הרב פינקוס דרש דרשה שלמה על 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות', והסביר שהדברים נוגעים למציאות שאנו רואים לצערנו בבחורי ישראל, שרבים מהם סוטים מן הדרך. קיבלו חינוך יהודי, חינוך דתי, ויש שקיבלו אף חינוך חרדי - ואתה רואה איך תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, והלב נחמץ. במקום שיהיה בבית המדרש, במקום שיהיה שתול בבית השם, אתה רואה אותו שתול על הברזלים ברחובות, בחוצות קריה. אבני קודש - זה יכול היה להיות קודש קודשים, זה יכול היה להיות זהב. 'איכה יועם זהב', 'איך ישנא הכתם הטוב'. כמה יש על זה לקונן.
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר׃
מסביר הלחם דמעה שהמקונן מונה כאן שלושה דברים שהיו בהם, שמחמתם לא היו עם ישראל ראויים לצרה הזאת. ראשית, 'בני ציון' - ציון הוא מקום השכינה, 'היכל ה' היכל ה' המה', והיה ראוי שהמקום יגן בעדם. יש בית המקדש שמקריבים בו קורבנות, וכך הם אמרו: 'לא יבוא צר ואויב בשערי ציון' - על זה סמכו ועל זה בטחו. ואכן כל עוד הקריבו קורבנות, היכל ה' גונן בעדם. שנית, 'היקרים' - היינו חשובים וחכמים, שהחוכמה נקראת יקר. וידוע ש'עצה וגבורה למלחמה', ואם חכמים היו, חוכמתם הייתה אמורה לסייע בידם למצוא עצות ותחבולות לעמוד בקרב. שלישית, 'המסולאים בפז' - שהיו עשירים, והעושר בדרך כלל מסייע לעמוד כנגד האויבים ולהתקומם כנגד הקמים עליך. ועם כל זה - איך נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר?
'נבלי חרש' הם נודות של חרס. כלי מתכת, גם לאחר שנשברו, עדיין ראויים למלאכה - אפשר להתיכם ולחדשם. אבל חרס שנשבר, אין מה לעשות בו; ככלי חרס הנשבר, זורקים אותו לאשפה. אז איך נעשו כנבלי חרס מעשה ידי יוצר, שמשנשברו אין בהם עוד תקנה? עם כל מעלתם הגדולה, איך ירדו להידרדרות קשה ונוראה כזאת?
רש"י מסביר ש'מסולאים' הוא מלשון מהוללים, כמו 'לא תסולה בכתם אופיר', מלשון הילול - 'סולו' מלשון להלל. ואילו רב סעדיה גאון מסביר שהסמ"ך והשי"ן מתחלפות, וכאילו כתוב 'משולאים' - כלומר משולים: בני ציון היקרים המשולים בפז, הנמשלים לפז.
האלון בכות מסביר שכאן בא לרמז על בני זרעו של דוד. יש מדרש מפליא, אך מפורסם, שאומר שלשושלת דוד היה שקע בראש; ובכתר המלוכה היה באמצעו כעין צינור או פס מתכת, שכאשר היו מניחים אותו על ראשו של אדם רגיל לא היה מתיישב, מפני שהוא עומד באמצע. אבל לבני דוד היה מין שקע בראש, וכשהניחו להם את הכתר הוא היה מתיישב ומתאים ונדבק. לאחרים הכתר אינו יושב יפה, וצריך היה לנסר מעט מן הגולגולת כדי שיצליח לשבת.
על זה אומר: 'בני ציון היקרים' - אלו בני דוד, 'המסולאים בפז' - שכתר הפז של זהב היה הולם אותם. ומי נרמז ב'חרש'? כתוב שחנה אמרה בשירתה 'רמה קרני בה''. דורשים חז"ל שנתכוונה לרמוז על מלכות דוד, ומדייקים שאמרה 'רמה קרני' ולא 'רמה פכי'. פך הוא חרס, וקרן היא קרן כמו קרן השור. וההבדל בין דוד לשאול הוא ששאול נמשח בפך ודוד נמשח בקרן. קרן היא דבר חזק ויציב, ופך של חרס הוא דבר שביר - נפל, נשבר. מלכות שאול הייתה זמנית, נפלה ונשברה ונגמרה; מלכות דוד קבועה - דוד מלך ישראל חי וקיים, שנמשח בקרן שהיא דבר חזק ויציב. אמרה חנה: רמה קרני בה' - נתרוממה המלכות שנעשתה בקרן, היא תהיה המלכות להשם; ולא רמה פכי - לא נתרוממה המלכות שנעשתה בפך, שהוא חרס.
על פי היסוד הזה מסביר האלון בכות: 'בני ציון היקרים המסולאים בפז' - בני דוד שכתר הפז הולם אותם; 'איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר' - איך הפכה מלכותם למלכות כשל שאול, מלכות של חרס, של כד חרס שנשבר? פתאום אנו רואים שגם מלכות דוד כחרס בטלה ופסקה. ובאמת אין הכוונה שהייתה כחרס ממש, שהרי למלכות שאול לא הייתה המשכיות, ואילו דוד מלך ישראל חי וקיים. דוד בחינתו בספירות היא מלכות, וזו גם בחינת הלבנה, שאף היא בספירות מלכות. והלבנה מתכסה ונגלית - כך גם מלכות דוד: אמנם מתכסה, אבל עתידה לחזור ולהתגלות, ובפועל היא נצחית, ורק עתה היא במצב של התכסות, ועתידים הם להתחדש כמותה. וזה שאנו אומרים בברכת הלבנה 'דוד מלך ישראל חי וקיים' - מה עניינו של דוד כאן? אלא שדוד הוא בחינת לבנה, בחינת מלכות, וכשם שהלבנה נכסית ונגלית כך מלכות דוד עתה בהתכסות ותשוב להתגלות. וזה הרמז אף כאן: לעת עתה נדמה שנחשבו לנבלי חרש כמלכות שאול שבטלה, אבל דע לך שלא נתבטלה המלוכה אלא רק נתכסתה, ועוד עתידה לחזור ולהתגלות.
הלחם דמעה מסביר שיש כאן ארבעה חלקים בעם ישראל: כוהנים, לויים, ישראלים ונביאים - והנביאים בכללם גם החכמים. על רוב עם ישראל הוא אומר 'איכה יועם זהב' - הזהב אינו משתנה לעולם, ואיך הועם זהרו. על הלויים, שהם משובחים יותר, נאמר 'הכתם הטוב', שמעלתו גבוהה מן הזהב: איך ישנא, איך חל בו שינוי. על הכוהנים, המשובחים יותר, שנמשלו לאבנים טובות ומרגליות, אמר 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות'. וכנגד השלמים במעלות הנבואה והחוכמה הוא מדבר בפסוקנו: 'בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש' - איך מן הקצה אל הקצה, מפז שהוא היקר שבדברים, הפכו להיות נבלי כלי חרס.
המדרש מביא מעשה באחד מגדולי ירושלים שאמר לנער: לך והבא לי מים, וביקש ממנו שייתן לו לשתות. והמדרש מבטא בזה את המצור הנורא והקשה שהיה באותם ימים. היה אותו אדם מצפה לנער על ראש הגג. בא הנער ואמר לו: לא מצאתי מים, אין מים לשתות. אמר לו: השלך את הכד על הארץ לפניי. השליך הנער את הכד, וכד חרס שמשליכים על הארץ - נשבר. אומר המדרש: והפיל הוא עצמו מן הגג ומת, נפל על שברי הכד ונתערבו איבריו עם החרסים. ועליו נאמר 'איכה נחשבו לנבלי חרש' - שנתערב עם החרס ונבלתו נפלה על החרס.
גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר׃
כאן מתאר המקונן את עומק ההידרדרות. מסביר הלחם דמעה שעד כה דיבר על הזכרים, על בני ציון, ומכאן ואילך מתחיל לתאר את צרותיהן של בנות ישראל, שלא היה להן אפילו חלב להניק את בניהן. והרי אפילו התנים חלצו שד והיניקו את גוריהן, ואילו בנות ישראל לא היה להן חלב להניק את עולליהן, עד שכביכול היו לאכזר כיענים במדבר. ואין הכוונה שהיו אכזריות באמת, שהרי מדובר במצב של מצור ורעב, אלא שהיה זה כמנהג של אכזריות: הילדים מבקשים ואין מה לתת להם.
ומוסיף הלחם דמעה שהמקונן מתכוון לומר: ראה את מצבן הנורא של האימהות, שלא היו יכולות לנהוג אפילו כחיות טרף אכזריות. שחיות טרף אכזריות, כשהן רואות את גוריהן היונקים מרחוק, אפילו בטרם ביקשו הגורים, הן עצמן חולצות שד ומזמנות עצמן להניקם. ואילו בת עמי, רחמנים בני רחמנים, הייתה לאכזר כיענים במדבר - שהיענים במדבר מניחים את גוריהם ועוזבים אותם ואינם מאכילים אותם. וכאמור, לא במזיד היה הדבר, אלא שראה לאיזה מצב נורא נקלעו, שהוצרכו לנהוג בבניהם כביכול בדרך אכזרית.
ועוד יש כאן אמירה ביקורתית על עם ישראל. אתה רוצה לדעת מדוע אירע כך? מפני ש'בת עמי לאכזר'. היען מתרחק מצאצאיו כדי שלא לתת להם אוכל, וכך גם עם ישראל: לא עשו צדקה, לא נתנו, לא סייעו ולא תמכו בעניים. אם אתה רוצה להבין מדוע קיבלו עונש כזה, עליך להבין את חטאם ואת חסרונם: כאשר אדם אינו משפיע לאחרים מן הטוב שהקדוש ברוך הוא משפיע עליו, חלילה וחס הקדוש ברוך הוא דואג מידה כנגד מידה שיקבל האדם כנגד מה שעשה.
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם׃
מתוך שלא היה חלב ליונקים - כפי שנאמר 'גם תנים חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר', שלא היה להן חלב להניק את ילדיהן - נגרם ש'דבק לשון יונק אל חכו בצמא'. ואחר כך עובר לילדים הגדולים יותר: אומר הלחם דמעה שאלה כבר אינם זקוקים לינוק, אבל זקוקים הם ללחם. והם שאלו לחם, ו'פורש אין להם' - אפילו פרוסה, שכן כיכר שלמה כבר שאיפה גדולה מדי; הם מבקשים פרוסה, ואפילו מי שיפרוס להם פרוסה אין.
רש"י מסביר שהיו רואים את בניהם זועקים ללחם ואין להם פורס. כלומר, ההורים לא היו נותנים לילדים את פרוסת הלחם, מפני שחייך קודמים: היו דואגים לעצמם ואוכלים, ואינם נותנים לילדיהם. ומדוע ביאר רש"י כך? הפשטות היא שרש"י לא הבין מן הפסוק שאין לחם כלל, אלא שיש לחם ואין פורס, שהרי לא נאמר 'ולחם אין להם' אלא 'פורש אין להם'. ולמה אין פורס? מפני שההורים לא רצו לתת לילדיהם, שחייך קודמים. וכמה הדבר מדהים ומנוגד לטבע, שהרי אֵם את פרוסתה האחרונה תיתן לילדהּ - וכאן אנו רואים שההורים העדיפו טובת עצמם על פני טובת ילדיהם.
הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת, הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת׃
כאן מתאר האלון בכות את התהפוכה הגדולה שעברה על העם היושב בציון. 'האוכלים למעדנים' - אנשים שהיו רגילים לאכול רק מעדנים, רק דברים משובחים ומיוחדים; תביא לו פת רגילה, אין זה מדבר אליו. וראה איך ירדו מן הקצה אל הקצה: 'נשמו בחוצות', היו שוממים בחוצות, וכל שיירה שמישהו זרק היו משוטטים אחריה בחוצות כדי למצוא במה להשביע רעבונם - אפילו דבר מאוס, אפילו דבר שכבר אינו בר אכילה.
ועוד הוא אומר: 'האוכלים למעדנים' הם האנשים המפונקים, שלא היו אוכלים מפני שהם רעבים. ולשם מה אתה אוכל? כדי לנשנש. נעשינו דור מנשנש, דור המחפש מעדנים ותענוגות, כל מיני מגנומים למיניהם וכל מיני הנאות ותאוות. אלה אנשים שאינם אוכלים כשהקיבה דורשת וכשיש צורך לאכול, אלא כשבא להם להתעדן. והגמרא אומרת: 'רב חלבו סומק שכיח'. אדם שיציעו לו לאכול בשר או עוף יאמר: איני יכול, אני מלא, איני מסוגל. מגישים לו פיצוחים - רואים אותו אוכל שעתיים. לפני רגע אמרת שאינך מסוגל! אלא 'רב חלבו סומק שכיח' - יש רווח בקיבה; יש בה כביכול תאים ומחסנים מיוחדים לדברים המבושמים, המיוחדים והמעודנים, שאותם אדם כן מסוגל לאכול. והנה אנשים אלה, שהיו אוכלים רק מעדנים ולא מחמת רעב אלא רק כדי להתעדן - הם 'נשמו בחוצות', היו שוממים בחוצות.
'האמונים עלי תולע' - אותם מפונקים שהיו רגילים ללבוש תמיד רק בגדים של תולעת שני, בגד מיוחד ביותר, עכשיו אין להם אפילו כסות לעורם, ו'חיבקו אשפתות': שוכבים באשפה ומחבקים אותה כביכול כדי להתכסות בה, שאין להם במה לכסות גופם, ועל ידי שמחבקים את האשפה יש להם כיסוי לגוף. והתורת חסד מסביר: 'האמונים עלי תולע חיבקו אשפתות' - כל כך היו רעבים, שכשמצאו אשפה שמחו בה עד שחיבקו אותה, כמוצא שלל רב. זו האשפה שלי, אל תיגע, אני מצאתי אותה ראשון. עד כדי כך היו מחבקים את האשפה, כאילו מציאה גדולה מצאו.
הפרק פותח בזהב ומסיים באשפה. 'איכה יועם זהב' - הזהב שאינו מחליד לעולם, בית המקדש, כליו, בגדי כהונה, מלכות בית דוד ובני ציון היקרים - כולם הועמו והושפלו. הקינה על יאשיהו, על גפן הזהב שכמשה, על כלי הקודש שחוללו, על האימהות שלא יכלו להניק, על ההורים שלא פרסו לילדיהם ועל המפונקים שחיבקו אשפתות - כולן קינה אחת גדולה על השפלה שאין כמותה. אבל בתוך הקינה טמונה גם הנחמה: הזהב עצמו לא נפסד, רק הרפש כיסה אותו; עם ישראל הוא כתרנגול המנער עצמו ויוצא נקי, ומלכות דוד היא כלבנה שנכסית וחוזרת ונגלית. 'התנערי מעפר קומי' - קומי מראש כל חוצות, ובהתעוררות קלה נוכל לתקן את כל מה שקלקלנו, ולראות איך הזהב חוזר ומזהיר.