פרק ד' באיכה ממשיך בקינה על חורבן ירושלים, אלא שכאן המקונן עורך השוואה נוקבת: בין ירושלים לבין סדום. לכאורה סדום היא סמל הרשע המוחלט, ואף על פי כן קובע הכתוב שעוון בת עמי גדל מחטאת סדום. בהמשך הפרק מתאר המקונן את מצבם של הצדיקים והנזירים שהיו בירושלים קודם החורבן ואת מה שעלה בגורלם, את מיתת הרעב הקשה ממיתת חרב, ואת השפל הנורא של נשים רחמניות שבישלו את ילדיהן. נעבור על הפסוקים כסדרם.
וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ־רָגַע וְלֹא־חָלוּ בָהּ יָדָיִם׃
אומר ה'לחם דמעה': המקונן כאן מקונן על כך שעוון ישראל היה גדול יותר מחטאת סדום. והרי לכאורה אנחנו רואים שאותם חטאים עצמם היו בשניהם: בסדום עיוותו את המשפט, וגם בירושלים - 'וְהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט', 'שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים'. הייתה שם בעיה קשה מאוד של הטיית דין ומשפט. ואף הנביא יחזקאל אומר: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ' - כלומר, סדום כבר נעשתה אחות לכם, העוונות שלהם ושלכם זהים. ואם כן, למה הכתוב אומר 'ויגדל עוון בת עמי'? הרי אתה עצמך אומר שהיא אחותנו, שווה לנו?
אלא שלישראל היה ללמוד מאביהם אברהם. הקדוש ברוך הוא אומר: 'הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם', ולמה? 'כִּי יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'. יש לכם סבא שלימד אתכם לעשות צדקה ומשפט, ולכן אצלכם אין זה 'חטא' אלא 'עוון'. מה שאצל סדום נחשב קל יותר ונקרא חטא, אצלכם הוא עוון. ובפרט שלסדום לא הייתה תורה, ולכם הייתה תורה - איך ייתכן לעשות דברים כאלה כשיש תורה? לכן: 'ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום'.
לכאורה נדמה שמה שקרה בסדום קשה יותר ממה שקרה בירושלים, ואילו עכשיו אומרים לנו שמעשי ירושלים היו חמורים יותר. על כך מבאר רש"י: 'פורענותה מוכיח עליהם שגדול עוונה משל סדום'. הפורענות של עם ישראל היא ההוכחה שעווננו היה חמור יותר. שהרי סדום - 'ההפוכה כמו רגע' - צרתה לא נמשכה אלא רגע אחד ונהפכה; 'ולא חלו בה ידיים' - לא משמשו בה ידי האויב, אלא על ידי מלאכים נהפכה ברגע אחד. ואילו כאן בא האויב ועינה וייסר וגרם צרות נוראות ואיומות, וממילא מה שקיבלנו אנחנו חמור ממה שהיה בסדום.
בשפתי חכמים הדברים מבוארים יותר: האדון השופך חמתו על עבדו מצווה שייהרג דווקא על ידי אחד מאויבי החוטא, למען ידאג העבד משמחת אויבו עליו. כלומר, אם ברצוני לייסר אותך כראוי, לא אהרוג אותך ברגע אחד, אלא דווקא זה ששונא אותך יהרוג אותך - ואז הייסורים קשים הרבה יותר. ועוד: מצווה שיומת מיתה משונה, ושיעמידוהו במכאובות זמן מה בטרם ימות. לא כיתת יורים, אלא מצווה שייסרוהו, שיסרקו בשרו במסרקות ברזל, שיענוהו וישרפוהו ויתייסר בטרם מותו. כך הייתה צרת ישראל: גדולה וארוכה על ידי האויבים. יוצא שכבר היה עדיף למות ברגע אחד כמו סדום, ולא להמשיך ולהתייסר זמן כה רב - כפי שנראה בהמשך הפרק ב'ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן', וב'טובים היו חללי חרב מחללי רעב'. ועוד: 'לא חלו בה ידיים' - השם ציווה להופכה כרגע על ידי המלאכים, ואילו כאן ידי האויבים חלו בנו: באו, לקחו את כל אשר לקחו, וגם ייסרו ועינו.
ה'לחם דמעה' מוסיף ביאור: במה גדל עוון בת עמי מחטאת סדום? שהייתה בירושלים מידה יתרה שלא הייתה בסדום. בסדום נאמר 'הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם... ויד עני ואביון לא החזיקה' - לא החזיקו יד עני, אבל לא נאמר שבידיהם בישלו את ילדיהם. ואילו בירושלים - 'ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן'. הרי שמה שנאמר עלינו חמור ממה שנאמר עליהם.
והמתרגם מסביר 'ולא חלו בה ידיים' - שלא היו להם נביאים, מלשון 'הָיְתָה עָלַי יַד ה''. סדום לא הייתה בה 'יד ה'', לא היה שם נביא. לעומת זאת בירושלים - 'שלחתי אליכם את כל עבדיי הנביאים השכם ושלוח' - ולא שמעו. ואם כן עוון בת עמי חמור יותר.
במדרש נאמר: כתוב בשבט יהודה ובנימין מה שלא נאמר בסדום - אלו לא נשתייר להם פליטה, ואלו נשתייר להם. אלא אלו 'ההפוכה כמו רגע' לפי שלא חלו בידיהם מן המצוות, ואלו פשטו ידיהם במצוות. ולכאורה המדרש תמוה: הרי אמרנו שעוון ישראל חמור יותר, ואמרנו שעונשם חמור יותר - ואילו במבחן התוצאה מתברר שדווקא עונשה של סדום היה חמור יותר. שהרי את סדום הפכו כרגע, בלי ייסורים ובלי סבל, בשנייה אחת ונגמר; ואצלנו שלוש שנות מצור וסבל וייסורים. אמת. אבל במבחן התוצאה - איפה הסדומי המצוי? קבור אי שם בהריסות סדום, בגופרית ומלח. ואיפה גולי ירושלים? 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם'. אלו שיצאו מירושלים - זה אנחנו. שהרי עשרת השבטים אבדו לנו ואנו מצפים שהמשיח יחזירם; ומי אפוא כלל ישראל הקיים היום? יהודה ובנימין. ומקובל לחלק, כדברי הרב רצבי, שבני אשכנז יותר מבנימין, ובני תימן ועדות המזרח מקובל שהם משבט יהודה - ויש אף בית דין של בני תימן הנקרא 'קהל יהודה' המבוסס על זה, ולנו יש לזה מקורות שגלו עוד מבית ראשון.
אם כן מבחן התוצאה מוכיח שמצבנו טוב יותר: אנחנו עדיין קיימים, וסדום כולה נהפכה. וזה מעורר את השאלה: אמרת שעווננו חמור יותר, והסברת שהעונש במובן מסוים היה חמור יותר כי התייסרנו - ואף על פי כן אנחנו קיימים והם לא. היו ייסורים, היה קושי, ואנחנו שרדנו והם לא.
אומר המדרש: ההסבר הוא שלנו יש מה שלהם אין. בעוונות - ייתכן שעשינו חמורים יותר; אבל במצוות - אנחנו קיימנו מצוות והם לא. לנו יש זכויות שלהם אין. וזהו 'אלו פשטו ידיהם במצוות ואלו לא'.
המגיד מדובנא ממשיל משל נפלא. עשיר אחד היה לו בית מידות גדול והיה מכניס אורחים ונותן לאנשים לישון בחדריו, אדם טוב היה. אלא שלפעמים נמאס לו מאורח שעשה בעיות, התנהג שלא כיאות, הרעיש או הפעיל מוזיקה בקול. הפתיל שלו היה קצר, מיד היה מתעצבן, לוקח את כל חפצי האורח ומניחם בחוץ. האורח חוזר מהעבודה - ומוצא את כל דבריו ארוזים בחוץ, הדלת נעולה, אין כניסה.
פעם אחת התארח אצלו אדם עשיר גדול, שמן הסתם היה צריך להתארח אצלו כי לא היו בתי מלון בסביבה. והעשיר הזה לא הגיע עם תיק קטן, אלא עם כל חפציו; שלושה ימים לקח לו רק לסדר אותם. גם הוא היה מדי פעם מעצבן את בעל הבית ועושה מעשים שגרמו לו לכעוס - ובכל זאת בעל הבית מעולם לא העיף אותו. התפלאו האנשים ושאלוהו: מה הפרוטקציה? למה אתה מתנהג איתו בכפפות של משי? אמר להם: תראו, למי שעושה לי בעיות אין לי סבלנות, אני לוקח את דבריו ומוציא החוצה. ומה יש שם להוציא? משחת שיניים, מברשת שיניים, פיג'מה - וזהו, נגמר. אבל אצל האדם הזה, רק לפנות לו את החדר אני צריך שבוע ימים. זה לא בשלוש דקות של זריקה החוצה וסגירת דלת. ומה קורה? עד שאני מתחיל לחשוב איך לפנות את החדר, אני כבר מספיק להירגע בינתיים, והבעירה נכבית.
והנמשל: סדום ועמורה היו רשעים גמורים, וכשנחתם דינם - 'הפוכה כמו רגע', במקום זרקם הקדוש ברוך הוא. למה? כי אין שום דבר שמעכב, אין זכויות, אין מצוות, אין שום דבר שהשאירו כאן. לעומת זאת לעם ישראל יש זכויות שמגינות עליהם, וממילא אין הקדוש ברוך הוא יכול כביכול לכלותנו במהירות. ובסופו של דבר, עד שהוא מייסר ומייסר, הוא אינו יכול כביכול לכלותנו - יש לנו הרבה זכויות; ובינתיים מתעוררת מידת הרחמים. ועל זה נאמר: 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ͏ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ'. וזהו שנאמר כאן: 'ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום' - ואף על פי כן סדום 'ההפוכה כמו רגע', כי 'לא חלו בה ידיים', לא פשטו ידיהם במצוות, ולכן אפשר היה לזורקם במקום. אבל את עם ישראל אין הקדוש ברוך הוא יכול כביכול למגר במקום, ולאט לאט, עד שהוא מייסר אותנו, כבר מתעוררת מידת הרחמים ומלמדת עלינו זכות לפניו.
זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם׃
מסביר ה'לחם דמעה': בוא וראה, בסדום אפילו עשרה צדיקים לא נמצאו, ואילו כאן הייתה העיר מלאה נזירים וקדושים - נזירים שזכו ומזוככים יותר משלג, צחים ונקיים יותר מן החלב. וכיוון שהיו יפי תואר ביותר, נדרו נזירות כדי שלא ישתלט עליהם יצרם.
בדומה לאותו נזיר שבא מן הדרום, וראיתי שקווצותיו סדורות לו תלתלים, ואמרתי לו: מה ראית להשחית שערך הנאה הזה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי לראות בבבואה שלי במים, ופחז עליי יצרי. אמרתי לו: רשע, לטורדני מן העולם אתה מבקש? ונדרתי שאקדיש שערי לשמיים. רואים שאדרבה, כאשר אדם יפה תואר ויש ליצר הרע מקום לענות בו, ראוי לו לגזור על עצמו נזירות ולגלח שערו לשמיים. ואצל יוסף אנו יודעים שהכול התחיל מכך שהיה מסלסל בשערו - אמר הקדוש ברוך הוא: כך אתה עושה? אני מגרה בך את הדוב, כפי שהיה עם זליכה אשת פוטיפר.
ואם כן היו שם אנשים צדיקים כאלה, יפי תואר, שגזרו נזירות על עצמם - 'זכו נזיריה'. ועם כל זה בוא וראה שלא עמדו לה לירושלים. בסדום, אילו היו עשרה צדיקים הייתה ניצולה; וכאן היו נזירים זכים וצחים מחלב - ולא עזר הדבר לירושלים שלא תיחרב.
ה'תורת חסד' מבאר ש'זכו נזיריה משלג' מוסב על הילדים הקטנים: היו גוזזים את שערותיהם, והאימהות היו שוקלות אותן בזהב ובכסף ובפנינים, וכפי המשקל היו מעלות לירושלים. וכן מצינו אצל אבשלום, שהיה לו שיער ארוך והיה יפה תואר ביותר, וכשהיה מכביד עליו היה מיקל בתער ולוקח את שווי השיער, שוקלו ונותנו נדבה לירושלים לבית המקדש. 'צחו מחלב' - אלו התינוקות שהיו לבנים מרוב החלב שהיה לאימותיהם (ותכף נראה בפסוק הבא כיצד 'חשך משחור תוארם, לא ניכרו בחוצות'). ואם תאמר שמא חלשים היו בטבעם? על כך נאמר 'ספיר גזרתם' - חזקים היו כאבן ספיר שאי אפשר לפצחה מרוב חוזקה.
ולפי זה שהנזירים הם התינוקות, אפשר לבאר בשני פנים: פן אחד, מפני שהיו להם שערות כנזירים, כדרך שהילדים הקטנים מגדלים שערותיהם עד גיל שלוש. ופן נוסף, שהתינוקות נקראים נזירים מפני שהם מנוזרים מכל חטא ועוון.
ה'אלון בכות' מבאר: 'זכו נזיריה משלג' - אלו שהיו שותים את השלג. ומי הם השותים שלג? אלו שאינם יכולים לשתות יין, והם הנזירים. ומכיוון שלא שתו יין, היו שותים חלב ושותים שלג, ומזה נעשו מזוככים וצחים. וכיצד? שהגמרא מספרת על אבא שאול שהיה קובר מתים, והיה מכיר בעצמותיהם של אותם אנשים - שהרי אחר כך היו מוציאים את העצמות ונותנים אותן במערות קבורה - והיה מכיר בעצמות מי ששתה יין, שעצמותיו משחירות. כדרך שרואים עצמות של אלכוהוליסט. ולכן הנזירים, שלא שתו יין, עצמותיהם 'זכו משלג צחו מחלב', 'אדמו עצם מפנינים' ו'ספיר גזרתם', לפי שלא שתו אלא שלג וחלב.
חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל־עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ׃
ה'אלון בכות' מבאר שהמקונן מתאר כאן את ההיפך הגמור מן הפסוק הקודם: אלו שהיו זכים משלג - 'חשך משחור תוארם'; ואלו שהיו צחים מחלב - 'לא ניכרו בחוצות' מרוב שחרותם. ובמקום 'אדמו עצם מפנינים' - עתה 'צפד עורם על עצמם'. מהו 'צפד'? רש"י מסביר: נכמת, העור נכמת ומקומט על הבשר. והאבן עזרא מסביר שהכוונה דבוק - העור דבוק על העצמות. מי שראה תמונות מחרידות מן השואה יודע: אינך רואה רגליים, אתה רואה ממש מקלות, עור דבוק על העצם בלי בשר כלל. 'יבש היה כעץ'.
ה'לחם דמעה' מבאר שהמקונן מתאר כאן את הצדיקים, שאפילו כשהיו גוועים ברעב 'לא נִכְּרוּ בחוצות' - בכ"ף, מלשון היכר ולא מלשון נֵכר. כלומר: גוועים היו ברעב, ואף על פי כן לא היו הולכים לבקש לחם ולחזר על הפתחים, מפני עדינות נפשם. שמרו על עדינות נפשם ולא הלכו להידפק על פתחי נדיבים.
ועוד מבאר: 'לא ניכרו בחוצות' - לא היה אדם שיכיר אותם ויעשה עמם טובה, כמו שאומרים 'יהי מכירך ברוך'. כשיש לאדם מכרים, הם עוזרים לו ומסייעים בידו; אבל להם לא היו מכרים בחוצות שיסייעו בידם, לא היה מי שיכניסם לביתו לזונם. ולא עוד, אלא שאפילו כשהלך בחוצות לבקש לחם - לא מצא שום מכר שיכירנו ויעזור לו. ומרוב הרעב 'צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ'. ועל זה אמר הפייטן: 'איכה צאן ההריגה מרבציהן נפוצות, פניהם קיבצו פארור והתגוללו בביצות, ואין כל רואיהם מתנכרות בחוצות, חשך משחור תוארם לא ניכרו בחוצות'.
טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי׃
מבאר ה'לחם דמעה': חללי החרב, אלו שמתו ברגע על ידי נעיצת חרב בגופם, טובים היו מאלו שמתו מחמת הרעב. ומדוע? 'שהם יזובו מדוקרים' - שמחמת הרעב הייתה כרסם נבקעת. ומה גרם לכך? 'מתנובות שדי' - שהתאוו לאכול מתנובות השדה ולא היה להם מה לאכול; וכשאדם מתאווה לאכול ואין לו, הדבר גורם שכרסו מתבקעת, ונראה כאילו מישהו דקר אותם.
ויש מסבירים, וכן ביאר הרי"ד, ש'מתנובות שדי' פירושו שמתוך חוזק הרעב היו הולכים ואוכלים מתנובות השדה - יוצא לשדה ולוקח ואוכל מכל הבא ליד. ומה כבר נמצא שם? אוכל לא היה, אלא קוצים וברקנים שצומחים בשדה. וזה מה שגרם ש'יזובו מדוקרים', שבסופו של דבר זב מהם מה שהיה בקיבתם - אותם קוצים וברקנים שאכלו מתנובות שדי, מה שמניב השדה הוא שזב מקיבתם.
תרגום יונתן מבאר להיפך: טובים היו חללי חרב, שהם יזובו מדוקרים מכל מה שאכלו מפרי השדה, ואילו נפוחי הרעב כרסם ריקה ממאכל. לפי התרגום 'שהם יזובו מדוקרים' חוזר על חללי החרב: כשנעצו לו חרב בבטנו, יוצאות מבטנו כל תנובות השדה - במילים פשוטות, הוא אכל, ולפחות מת שבע. ואילו חלל הרעב מת מחמת שלא היה לו מה לאכול, וזו מיתה קשה מאוד ומיתה משונה.
רש"י מסביר שחללי הרעב היו נפוחים מריח תנובת השדה. כיצד? האויבים, שהיו מנוולים גדולים, במטרה לייסר את עם ישראל בשעת הרעב היו צולים בשר מחוץ לחומות. וכידוע, כששכן אחד עושה מנגל - כל השכונה מקבלת דיווח, הריח הולך בכל הארץ. וכן מצינו אצל משה רבנו: עם ישראל לא רצו למול. אמר משה: מקריבים קורבן פסח. התחילו לצלות, וכתוב שהקדוש ברוך הוא עשה שריח גן עדן יעבור בכל מצרים, וכולם באו ושאלו: איפה הבשר? אמר להם: עושים ברית מילה ומקבלים, 'כל ערל לא יאכל בו' - ומיד 'הננו ומלנו', ומלו את כולם. ריח של צלי מתפשט בשטחים נרחבים. אם כן, האויבים היו צולים בשר על העשבים מחוץ לחומה, הריח היה נכנס אל תוך נפוחי הכפן, כרסם הייתה נבקעת ופרשם זב. וזו מיתת ניוול קשה יותר מהרוגי חרב: הרוגי חרב לא מתו בניוול כזה של התבקעות כרס, אלא נדקרו ומתו.
עוד אומר ה'לחם דמעה': 'שהם יזובו מדוקרים' - כלומר, חללי החרב, אף על פי שהם יזובו מדוקרים, טובים הם מחללי הרעב. וכאילו נאמר 'הגם': טובים היו חללי חרב, הגם שהם יזובו מדוקרים. ואם תאמר, הרי חלל חרב יש בו ביזיון, זב ממנו והוא דקור, ואילו חלל רעב אינו ניכר כלפי חוץ, שהרי רק מת ברעב - אף על פי כן טובים היו חללי חרב. טוב היה למות ברגע אחד מחרב, מאשר לעבור ייסורים קשים מאוד של רעב.
שמעתי פעם הסבר מדוע מיתת הרעב נחשבת למיתה המשונה והקשה ביותר, כמו שאנו רואים כאן ש'טובים חללי חרב מחללי רעב'. בפשטות אנו מבינים שהאדם הולך וגווע לאט לאט. אבל אחד מגדולי ישראל, ונראה לי שהיה זה רבי ישראל סלנטר, הסביר את הדבר גם מבחינה רעיונית. הוא אמר: כל החיים אדם לומד איך למות. כל המגמה של עבודת האדם כל ימיו אינה בשביל העולם הזה, אלא בשביל הרגע שבו הוא מתאחד עם האינסוף. ולכן צריך האדם לעשות את מעשיו באופן שהרגע הזה יהיה רגע ראוי ומתאים.
לכן כתוב בספרים הקדושים שיש תפילות מיוחדות שלא יבלבל השטן את האדם ברגעיו האחרונים. מובא בספרים הקדושים שהשטן ברגעים האחרונים אומר לאדם: תכפור, ואני נותן לך חיים, אני עוזב אותך. ויש לנו תפילה מיוחדת שמבקשים בה שלא תתבלבל דעתי ברגעיי האחרונים - כי ברגע שאתה כופר, מיד הוא לוקח אותך ואומר: ראו, האדם הזה ברגעיו האחרונים כפר בה'. מכאן שיש מעלה גדולה באופן שבו אדם נפטר מן העולם: מתוך שלוות הדעת, מתוך אמונה שלמה בהשם, מתוך קבלת עול מלכות שמיים ומתוך וידוי. מעלה גדולה היא שאדם מסיים את שירת חייו בדרך של התחברות אל האינסוף ברוך הוא.
מספרים על עשיר גדול אחד שהיה מלווה בריבית וקמצן עצום, ועל כל רווח קטן שיכול היה להרוויח לא ויתר. כשכבר שכב על ערש דווי, ברגעיו האחרונים, בא אליו אדם ואמר: אני זקוק להלוואה דחופה של אלף דולר, כמה ריבית תיקח ממני? אמר לו: שתיים, שני אחוזים - ונפטר. אמר שם הרב: זה גדול מרבי עקיבא; רבי עקיבא יצאה נשמתו ב'אחד', וזה יצאה נשמתו ב'שתיים'.
על פי זה נבין: תפקידו של האדם הוא למות באופן שהוא מקדש בו שם שמיים ומתחבר לאינסוף ברוך הוא. וכמה נורא, אמר אותו גדול, כשמה שרץ לאדם ברגעיו האחרונים, בשניות האחרונות לפני צאתו מן העולם, היא תמונה של כוס קולה קרה - זו פסגת שאיפותיו בדמיונו. אדם שכבר עשרה ימים לא אכל, ובדמיונותיו רצים סטייקים ומאכלים. במקום שברגעיו האחרונים תעסיק אותו המחשבה על חייו - האם חייתי אותם נכון, וידוי, קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמיים - הוא עסוק בכוס קולה קרה. כמה נורא למות מיתה כזאת. לכן מיתת רעב היא המיתה הקשה ביותר.
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי׃
אומר ה'אלון בכות': אותן ידיים שטיפחו את העוללים כדי לגדלם, שגידלו אותם בתענוגים ובתפנוקים - עכשיו הן בישלו אותם, 'להיות לברות למו', שיהיה לאם מה שישיב את נפשה מחמת הרעבון. ו'ברות' לפי רש"י הוא מלשון אוכל, כמו 'ולא ברה דוד' ו'להברות את דוד', לשון אכילה. הילדים 'היו לברות למו' - נעשו להן למאכל.
וממה נבע הדבר? 'בשבר בת עמי'. כה גדול היה שברו של עם ישראל, עד שנשים רחמניות נעשו אכזריות על ילדיהן. ומעשן היה גרוע יותר ממה שהיה בשומרון, שם - כמסופר במלכים ב' פרק ו' - כשהלך יהורם על החומה, באו שתי נשים לזעוק אליו: יש לנו דין ומשפט לפניך. מה קרה? היה רעב נורא ואין מה לאכול, וסיכמנו שאתמול נאכל את בני והיום את בנה של חברתי; ואתמול אכלנו את בני, והיום היא מחביאה את ילדה ואינה מוכנה לתתו.
שמע יהורם וחרה לו עד מאוד, וקרע את בגדו ונתגלה השק מבית, ואמר: 'כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם' - מדוע אינו מתפלל על המצב הנורא. ובסופו של דבר אמר אלישע את הנבואה המפורסמת, שמחר יהיה סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון, והדברים התקיימו כדבר הנביא. ושם אתה רואה שלפחות אחת מהן הסתירה את ילדה; ואילו כאן 'ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן' - לא הסתירו את ילדיהן, אלא כולן בישלו ילדיהן.
ה'לחם דמעה' מסביר: 'ידי נשים רחמניות' - שבמו ידיהן היו מבשלות את ילדיהן. ויש מסבירים שאין הכוונה חלילה שהיו הורגות את ילדיהן ומבשלות אותם - אף שיש מבארים שאכן כך עשו, שאמרו אין טעם שהילד יתייסר ברעב - אלא הכוונה לילדיהן שכבר מתו, שאת ילדיהן המתים היו מבשלות. והאוכל הזה היה להן גם בבחינת סעודת הבראה. נורא אפילו לחשוב על כך: ברגע שילדה מת היא אבלה עליו, וכאבלה עליה לאכול סעודת הבראה - הסעודה הראשונה שאחר קבורת הקרוב. ומה הייתה סעודת ההבראה שלה? גווייתו של הילד. נורא למתבונן. 'ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן, היו לברות למו' - הם, הילדים, היו לברות, לסעודת הבראה, למו, לאימהות.
עוד מסבירים את הפסוק על פי המעשה המובא בגמרא באותו חסיד, מר עוקבא, שהיה הוא ואשתו משליכים לעני מעות בפתח ביתו והולכים. פעם אחת החליט העני לבדוק מי הוא זה שמשליך לו מעות ונעלם. יום אחד הלכו מר עוקבא ואשתו וזרקו את המעות בעיבורא דדשא, והוא כבר עמד ממתין; כששמע את הרעש, מיד פתח את המנעול. הם שמעו שמישהו מתעסק בדלת ומיד ברחו, והוא רדף אחריהם - מי זה ששם לי כסף, זו בוודאי אינה קופת העיר, מי הם? הגיעו לקרן זווית ושם היה תנור - תנור גדול - ונכנסו בתוכו. ובתנור נשארו עדיין גחלים וחום מן האפייה שקודם לכן, והתחילו רגליו של מר עוקבא להיחרך. אמרה לו אשתו: שים רגליך על רגליי ולא יאונה לך כל רע, וכך עשה.
חלשה דעתו של מר עוקבא: איך ייתכן שזכויות אשתי מרובות משלי - רגליי נשרפות ורגליה חסינות אש, 'גם כי תלך במו אש לא תיכווה'? ואומרת הגמרא שהיא אמרה לו שלא תחלש דעתו. וראו קודם כל מה זו אישה גדולה: אישה רגילה הייתה אומרת לבעלה 'נו, אתה רואה? חושב את עצמך צדיק? תראה מי כאן בעלת הזכויות'. אבל היא לא אמרה כן, אלא אדרבה - עודדה אותו, שכנראה ידעה שבעלה צדיק. אמרה לו: אני, כשהעני מגיע אליי, הצדקה שלי קרובה אליו יותר, שאני נותנת לו פת. עני רעב שאין לו מה לאכול ומקבל לחם - מיד יושב ואוכל. אבל אם אתה מביא לו כסף, עליו ללכת ולקנות חיטים, לטחון, ללוש, לאפות, וזה לוקח זמן; ואפילו ילך לקנות לחם - לוקח זמן. אצלך אין הנאתו קרובה, ואצלי הנאתו קרובה, על המקום הוא נהנה ואוכל.
לפי המעשה הזה נבאר את הפסוק: אומר הנביא, בוא וראה מר, שאותן נשים רחמניות שהיו תמיד נותנות לעני תבשיל מוכן לאכילה - הן שהוצרכו לבשל את ילדיהן. 'נשים רחמניות' - שכל אימת שהגיע עני היו מביאות לו דבר מבושל ומוכן. ועתה את מי בישלו? את ילדיהן. הנשים הצדקניות והחסדניות שתמיד נהגו ברחמים כלפי האביונים - ואנו יודעים שכל העושה חסד, אף הקדוש ברוך הוא עושה עמו חסד - וכאן לא די שלא עשו עמן חסד, אלא שהוכרחו לבשל את ילדיהן בזמן הרעב, 'היו לברות למו'. נוצר כאן מצב של חרון אף שהוא היפך ההיגיון והיפך המידה: לא כדרך הרגילה שבעל רחמים זוכה לרחמים, אלא שאף שהיו נשים רחמניות - קיבלו דבר נורא כזה.
ושימו לב ש'רַחֲמָנִיּוֹת' מופיע עם מתג מתחת לרי"ש. אין קוראים 'רחמניות' במהירות, אלא מאריכים מעט ברי"ש - 'רַחֲמָנִיּוֹת'. התימנים ודאי יודעים זאת, אבל גם אצל הספרדים מאריכים מעט. וההארכה הזו באה לבטא את הרחמנות בהפלגה: לא סתם מרחמות מעט, אלא רחמניות גדולות מאוד - ואף על פי כן לא זכו לחסד, אלא בישלו את ילדיהן.
כִּלָּה ה' אֶת־חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ׃
מבאר ה'לחם דמעה': אומר המקונן, בוא וראה את גודל הפורענות. לפעמים אנו רואים שיוצאת חמתו של הקדוש ברוך הוא כנגדנו להשחית, ויש חרון אף גדול, אבל הקדוש ברוך הוא כביכול אינו מכלה את חמתו, אלא באמצע סר הקצף: יש מגפה והיא פוסקת, יש חרון אף והוא נפסק, אין הקדוש ברוך הוא נותן לחרון האף להגיע עד גמירא. אבל כאן - 'כילה ה' את חמתו, שפך חרון אפו'. לפעמים 'לא יעיר כל חמתו', וכאן עורר את כל חמתו ושפך את כל חרון אפו. והראיה: 'ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה' - הצית אש בציון ואכלה את כל יסודותיה, שהאויב אומר 'עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ'. גם את היסודות עקרו כביכול, כליה גמורה מן היסוד ומן השורש.
עוד אומר ה'אלון בכות', ויתבאר לפי מה שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא ביקש להחריב את בית המקדש ולא לנגוע בצדיקים, ואז התחילה מידת הדין לקטרג שלא מסרו נפשם על קיום התורה. וזהו שרמז כאן: 'ויצת אש בציון' - כתוב שהקדוש ברוך הוא שלח שישה אנשים להצית אש בציון, אותם שישה מלאכים שמפץ בידיהם, במגמה להצית את ירושלים. אבל בסוף - 'ותאכל יסודותיה'. ומי הוא היסוד? הצדיק, 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'. במקורה נשלחה האש כנגד הרשעים, אבל במי פגעה בסופו של דבר? 'ותאכל יסודותיה', בצדיק יסוד עולם. וכמו שאמרו חז"ל על 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' - מדוע האש יוצאת? כי יש קוצים, יש רשעים. ומי נאכל תחילה? 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' - לא הקוצים, אלא הקדוש ברוך הוא לוקח קודם כול את הצדיקים, הפורענות פוגעת תחילה בצדיקים.
עוד אומר ה'אהבת ציון': הנה בפסוק הבא נאמר 'לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם' - כלומר, החורבן כאן היה חורבן על טבעי. וכשאנו רואים דבר שקורה באופן שאינו טבעי, ודאי יש בזה להבין שהקדוש ברוך הוא כביכול כילה את חמתו, ומעתה יהיה לנו רק טוב. נמצא שיש כאן ביטוי של כמיהה ושל הבנה שבזה כבר נסתיים הכול, ו'כילה' הוא מלשון סיום: כילה ה' את חמתו ואין עוד חימה, כביכול כל מה שהיה לו כבר נתן, וממילא לא יוסיף לייסרנו עוד.
וכמו שדרשו חז"ל את הפסוק 'מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ' - מזמור?! 'קינה לאסף' מיבעי ליה, שואלת הגמרא, מה יש כאן לזמר? והתשובה: כיוון שכילה השם את חמתו על העצים ועל האבנים, מעתה יאמר לצרותינו די. בזה שהשם מכלה את חמתו, כביכול נאמר: זהו, נגמר השלב הרע, עכשיו יתחיל שלב הנחמות.
ועל פי זה הסבירו גם את שנאמר אצל דוד: 'מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ'. גם שם שואלת הגמרא: מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה - מה אתה מזמר כשבנך רודף אחריך ורוצה להורגך? ומשיבה הגמרא: כיוון שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ', אמר דוד: שמא עבד הוא ולא יחוס עליי; כיוון שנאמר לו שזה בנו - אמר מזמור. ולכאורה זה פלא עצום: וכי הבן הזה חס עליו? הוא היה גרוע מן העבד, בא על פילגשי אביו וחיפש איך להרוג את דוד אביו. היותו בן לא גרמה לו לרדוף אחריו בסימפטיה רבה יותר, אלא רדף אחריו בלי רחמים, כמו עבד וכמו אדם זר.
אלא מסביר הריטב"א: כיוון שדוד המלך ראה שהפורענות באה בצורה קיצונית כל כך - כמו שהסברנו ב'כילה חמתו', שיש כאן דבר שאינו טבעי - הבין שהעניין הזה יהווה לו כפרה, ומכאן יתחיל הכול לטובה, לחיים טובים ולשלום. כשאדם רואה פורענות בלא גבול, סימן הוא שבזה העניין מסתיים ומכאן ואילך יתחיל להיות טוב. וכן כאן: כיוון שהחורבן היה רחוק כל כך מן השכל, ופתאום מה שלא קיוו ולא ציפו קרה בצורה כה קשה - דבר כזה מראה על השגחה פרטית, ומראה שבזה נסתיים העניין, ומכאן ואילך יהיו רק חיים טובים ושלום.
בקטע זה מלמד אותנו המקונן שלוש אמיתות. ראשית, שגודל החטא נמדד לפי גודל היודע: מה שאצל סדום נקרא 'חטאת', אצל בני אברהם שקיבלו תורה ושמעו נביאים הוא 'עוון'. שנית, שדווקא הזכויות והמצוות שבידינו הן שמנעו כיליון ברגע, ולכן הפורענות נמשכה - ובתוך אותה משיכה התעוררה מידת הרחמים, עד ש'הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש ייאמר לו', ובמבחן התוצאה סדום איננה ואנחנו קיימים. ושלישית, שגם בתוך עומק התיאורים הנוראים - הנזירים שהושחרו, מיתת הרעב, הנשים הרחמניות ששברן הפך אותן לאכזריות, והאש שאכלה את יסודות ציון - טמונה נקודת נחמה: 'כילה ה' את חמתו' מלשון סיום. כשהפורענות חורגת מכל טבע ומכל שיעור, סימן הוא שבזה תמה, ומכאן ואילך מתחילות הנחמות.